אחרי שלושה ימים עמוסים וגדושים בטבע ביילוסון פארק, הגענו לעיירה קודי, שמתהדרת כהיותה עיירת המערב הפרוע, עיר שבה הזמן עצר מלכת, ובעיקר - עירו של הקאובוי המפורסם ויליאם-ביל באפלו קודי, גיבור המערב הפרוע. כבר כשנכנסים לעיר, נכנסים לאוירה: הרחוב הראשי (שזה בעצם כל מה שיש בעיר הזאת - רק רחוב אחד) נראה כאילו נלקח מאחד המערבונים, מסבאה, חנויות בוקרים, מזכרות משבטי האינדיאנים בסביבה ובית קפה המפורסם, "אירמה" שנמצא במרכז העיר ומהווה מזכרת לימי המערב הפרוע השמחים. בית הקפה הזה קרוי על שמה של בתו של ביל קודי, אירמה, ובימי הקיץ נערכים בחזית שלו קרבות יריות ברחוב. אנחנו כמובן, מטיילים מחוץ לעונה, ולכן כמעט כל האטרקציות התיירותיות סגורות - כולל האטרקציה הזאת.
מיד כשהגענו לעיר מצאנו קמפ נחמד absaroka , בבעלות פרטית של איש מאד מאד נחמד שיצא מגדרו כדי לעזור לנו. הקמפ הציע את כל החיבורים בעלות של 29$. התמקמנו צמוד למכבסה של הקמפ והעברנו את הלילה הראשון שלנו בקודי. למחרת, קמנו לבוקר מדהים, שמשי וחם. מיד פירקנו את האופניים ויצאנו לטיול בעיר. בהתחשב בעובדה שכל האטרקציות התיירותיות בעיר כבר סגורות לעונה, היינו אנחנו, משפחת חורש, סוג של אטרקציה: רוכבים בטור באמצע העיר, מטיילים בין השכונות, עולים על המדרכה במרכז העיר - כל מי שעבר מולנו חייך בשמחה...העברנו קרוב לשעתיים בעיר המאד מאד קטנה והנחמדה הזאת. כשחזרנו קמפ, רצינו להוסיף עוד לילה. תכננו שביום למחרת ננוח. בעל הבית הודיע לנו שהיום בלילה יש צפי לירידת הטמפרטורות מתחת ל-0 ולכן הוא מנתק את כל הקמפ ממים. המשמעות מבחינתנו, שאי אפשר להיות מחוברים למים נקיים אלא רק לביוב. הוא התנצל עד עמקי נשמתו, ובגלל אי הנעימות, הוריד את המחיר ל-25$. כמובן שנשארנו, אפילו בילינו את כל המשך היום בכביסות וניצלנו עד תום את החיבור הזמני למים. דרך אגב, היינו לבד לבד בקמפ. לא היה שום קרוואן אחר במקום. כנראה שכולם התחילו לברוח מהסופה המתקרבת...לקראת ערב התחילה רוח, נהיה קצת קר, אבל אנחנו ישבנו בקרוואן המחומם שלנו ושיחקנו במונופול החדש שקנינו באותו יום בוולמרט. היה ערב כייפי ביותר.
בבוקר למחרת, העיר אותנו בעל הבית בדפיקות בדלת. לדבריו, הוא לא יכול יותר לשרת אותנו כי הטמפרטורות כל כך נמוכות והקמפ שלו בכלל לא ערוך לכזה מזג אויר. לדעתנו פשוט התחשק לו לסגור את העונה ולנסוע למקום חם יותר...בשלב הזה כבר ירד גשם מטורף שהלך והתחזק. מדי פעם היה ברד והטמפרטורות הלכו וירדו.
הוא המליץ לנו לנסות קמפ אחר בעיר ולא הפסיק להתנצל...שמענו בעצתו, התקשרנו לקמפ הנוסף - הם פתוחים כל השנה יש להם את כל החיבורים ואפילו יש להם כבלים. תוך רבע שעה כבר היינו שם - pondarosa rv park. וואו, איזה שדרוג, איזה קמפ מדהים. הפעם שילמנו 45$. קיבלנו סייט צמוד למכבסה והשרותים ובעל הבית נתן לנו כבל לטלויזיה כדי שנוכל לקלוט את הכבלים. לא אלאה בפירוט - היינו עסוקים כל הבוקר, עד כמעט שתיים בצהריים בנסיונות להתחבר לכבלים...הנסיונות כללו שני אנשי צוות מהמקום, שאמורים להיות כנראה האנשים הטכניים - שניהם לא היו ממש טכניים ולא היה להם שמץ של מושג - אבל היו מאד מאד נחמדים וניסו לעזור (כולל העובדה שהביאו לנו מכשיר טלויזיה מהמועדון!). בסופו של דבר, לא יודעת איך זה קרה, נגעו באיזשהו כפתור והצליח לנו! יש לנו עכשיו טלויזיה עם קרוב ל-75 ערוצים!!!
במהלך החיבורים לכבלים, הגשם והברד התחזקו ועכשיו כבר התחיל לרדת שלג! אמנם עדיין לא נערם, אבל שלג!. עכשיו כבר ראינו חדשות והבנו שאנחנו בעיצומה של סערת "אטלס", סופת שלגים וקור שתוקפת עכשיו את האזור, ואנחנו ממש במרכזה. החלטנו שלא זזים, נשארים פה למשך ארבעת הימים הקרובים, עד שתגמר הסופה. ביום הזה ישבנו כל היום בתוך הקרוואן, בתוך המטר על מטר שלנו, התחממו, ראינו טלוזיה - אפילו התחלנו לעבור על החומר של בית הספר, קראנו ספרים ונהננו מהשלג.
התעוררנו לבוקר לבן לבן ומקסים. הרוח פסקה, ועכשיו היה רק קפוא ולבן. הילדים פתחו את הבוקר בהתרוצצויות בשלג, בניית איש שלג ומלחמות שלג. אחרי שהתייבשו והתחממו החלטנו לבקר במוזיאון באפלו ביל שמהווה את האטרקציה המרכזית בעיר, לא לפני שהוספנו עוד 3 לילות בקמפ (הפעם בעלות של 30$ ללילה). לא כל כך ידענו למה לצפות אבל קראנו המלצות על המקום והחלטנו שממילא אי אפשר להעביר עוד יום שלם בקרוואן, והמוזיאון נמצא רק במרחק כמה דקות הליכה. המוזיאון הוא למעשה קומפלקס המורכב מחמישה מוזיאונים שונים - כולם מהווים חלק מסיפורו של באפלו ביל והמערב הפרוע. המוזיאון מספר את סיפורו של ביל-באפלו קודי, כיצד הפך לאגדת המערב הפרוע. האמת, בהתחלה חשבנו שזה קצת פתטי: בכל זאת, לקחו אדם שלא עשה הרבה בחייו פרט לכך שהיה רוכב וצלף מאד טוב...והפכו אותו לאגדה מרשימה. האמריקאים אלופים בזה: בנו עיר שלמה סביב הדמות של האיש הזה, בנו מוזיאון מושקע ביותר עם מאות פריטים שמתעדים את חייו של היא והאגדה. הכל היה שם: סיפורו האישי, יחסיו עם אשתו ובתו היחידה, מבצעים בהם היה שותף, יחסיו עם האינדיאנים וכמובן המופעים שהעלה בכל רחבי ארה"ב, ואפילו אירופה, בהם חשף את מסתרי המערב הפרוע. עברנו בין כל התצוגות, הילדים שאלו הרבה שאלות ולמרבה שמחתנו, הביעו עניין רב. אפילו נגה ציינה שזה המוזיאון הראשון בחיים שלה ושהיא מאד מאד אוהבת אותו ("ואני מקווה, אמא, שנהיה בעוד הרבה מוזיאונים בטיול"...). אחרי שסיימנו את החלק של באפלו ביל, עברנו לאגף שעוסק בפארק היילוסטון, ואח"כ עברנו לאגף הנשק - למי שמתעניין, באגף זה תצוגה מאד מרשימה של כלי נשק,רובים ואקדחים, מתקופות שונות בהסטוריה האמריקאית. לסיום, עברנו לאגף שעוסק בתרבות האינדיאנית שהיה מרשים ללא ספק, גם הוא. לאחר כמעט 4 שעות במוזיאון (ואחרי שפעם אחת הפעלנו את האזעקה של המוזיאון, בטעות כמובן, ואחרי שהילדים רצו בכל המסדרונות ונגעו כמעט בכל המוצגים...) עברנו בשלום את החווייה המלמדת ומעשירה הזאת, ואפילו מאד נהנינו. אחר כך היה בוחן פתע על החומר הנלמד במוזיאון - כולם ידעו את כל התשובות... אחרי המוזיאון חזרנו לבית שלנו, כלומר לקרוואן, אכלנו צהריים (היה כבר כמעט חמש!) והמשכנו בהתכרבלות מול הטלויזיה. עוד יום עבר.
את היומיים הבאים העברנו במנוחה. בינתיים מזג האויר התבהר והילדים יצאו לגן שעשועים של הקמפ, שיחקו באופניים, שגרת כביסות ונקיונות, טלויזיה ואינטרנט. בין לבין, חגי ואני השארנו את הילדים לבד לכמה שעות ויצאנו לעיר לבד, אפילו יצא לנו לשבת בבית קפה לכמה דקות...
כך העברנו כמעט שבוע בעיר קודי הנחמדה. אין לנו ספק שבקיץ המקום הזה הרבה יותר תוסס. יש פה מלא אטרקציות שאנחנו רק ראינו את הפרסום שלהן אבל לא זכינו להשתתף באף אחת מהן... קודי - נעמת לנו מאד, ועכשיו ממשיכים הלאה לכיוון דרום דקוטה להר רשמור. רגע לפני העזיבה, מצטיידים בוולמרט לדרך. תכננו שבלילות הקרובים נישן בחניות יבשות (בחניונים של אאוטלטים או וולמרט). בדרך, חוצים את מדינת ווייומינג ממערב למזרח ועוברים בדרך בכל מיני ערים נידחות אבל הנופים מהממים. והנה כמה תמונות מהשבוע שבילינו בקודי הנהדרת.
מיד כשהגענו לעיר מצאנו קמפ נחמד absaroka , בבעלות פרטית של איש מאד מאד נחמד שיצא מגדרו כדי לעזור לנו. הקמפ הציע את כל החיבורים בעלות של 29$. התמקמנו צמוד למכבסה של הקמפ והעברנו את הלילה הראשון שלנו בקודי. למחרת, קמנו לבוקר מדהים, שמשי וחם. מיד פירקנו את האופניים ויצאנו לטיול בעיר. בהתחשב בעובדה שכל האטרקציות התיירותיות בעיר כבר סגורות לעונה, היינו אנחנו, משפחת חורש, סוג של אטרקציה: רוכבים בטור באמצע העיר, מטיילים בין השכונות, עולים על המדרכה במרכז העיר - כל מי שעבר מולנו חייך בשמחה...העברנו קרוב לשעתיים בעיר המאד מאד קטנה והנחמדה הזאת. כשחזרנו קמפ, רצינו להוסיף עוד לילה. תכננו שביום למחרת ננוח. בעל הבית הודיע לנו שהיום בלילה יש צפי לירידת הטמפרטורות מתחת ל-0 ולכן הוא מנתק את כל הקמפ ממים. המשמעות מבחינתנו, שאי אפשר להיות מחוברים למים נקיים אלא רק לביוב. הוא התנצל עד עמקי נשמתו, ובגלל אי הנעימות, הוריד את המחיר ל-25$. כמובן שנשארנו, אפילו בילינו את כל המשך היום בכביסות וניצלנו עד תום את החיבור הזמני למים. דרך אגב, היינו לבד לבד בקמפ. לא היה שום קרוואן אחר במקום. כנראה שכולם התחילו לברוח מהסופה המתקרבת...לקראת ערב התחילה רוח, נהיה קצת קר, אבל אנחנו ישבנו בקרוואן המחומם שלנו ושיחקנו במונופול החדש שקנינו באותו יום בוולמרט. היה ערב כייפי ביותר.
בבוקר למחרת, העיר אותנו בעל הבית בדפיקות בדלת. לדבריו, הוא לא יכול יותר לשרת אותנו כי הטמפרטורות כל כך נמוכות והקמפ שלו בכלל לא ערוך לכזה מזג אויר. לדעתנו פשוט התחשק לו לסגור את העונה ולנסוע למקום חם יותר...בשלב הזה כבר ירד גשם מטורף שהלך והתחזק. מדי פעם היה ברד והטמפרטורות הלכו וירדו.
הוא המליץ לנו לנסות קמפ אחר בעיר ולא הפסיק להתנצל...שמענו בעצתו, התקשרנו לקמפ הנוסף - הם פתוחים כל השנה יש להם את כל החיבורים ואפילו יש להם כבלים. תוך רבע שעה כבר היינו שם - pondarosa rv park. וואו, איזה שדרוג, איזה קמפ מדהים. הפעם שילמנו 45$. קיבלנו סייט צמוד למכבסה והשרותים ובעל הבית נתן לנו כבל לטלויזיה כדי שנוכל לקלוט את הכבלים. לא אלאה בפירוט - היינו עסוקים כל הבוקר, עד כמעט שתיים בצהריים בנסיונות להתחבר לכבלים...הנסיונות כללו שני אנשי צוות מהמקום, שאמורים להיות כנראה האנשים הטכניים - שניהם לא היו ממש טכניים ולא היה להם שמץ של מושג - אבל היו מאד מאד נחמדים וניסו לעזור (כולל העובדה שהביאו לנו מכשיר טלויזיה מהמועדון!). בסופו של דבר, לא יודעת איך זה קרה, נגעו באיזשהו כפתור והצליח לנו! יש לנו עכשיו טלויזיה עם קרוב ל-75 ערוצים!!!
במהלך החיבורים לכבלים, הגשם והברד התחזקו ועכשיו כבר התחיל לרדת שלג! אמנם עדיין לא נערם, אבל שלג!. עכשיו כבר ראינו חדשות והבנו שאנחנו בעיצומה של סערת "אטלס", סופת שלגים וקור שתוקפת עכשיו את האזור, ואנחנו ממש במרכזה. החלטנו שלא זזים, נשארים פה למשך ארבעת הימים הקרובים, עד שתגמר הסופה. ביום הזה ישבנו כל היום בתוך הקרוואן, בתוך המטר על מטר שלנו, התחממו, ראינו טלוזיה - אפילו התחלנו לעבור על החומר של בית הספר, קראנו ספרים ונהננו מהשלג.
התעוררנו לבוקר לבן לבן ומקסים. הרוח פסקה, ועכשיו היה רק קפוא ולבן. הילדים פתחו את הבוקר בהתרוצצויות בשלג, בניית איש שלג ומלחמות שלג. אחרי שהתייבשו והתחממו החלטנו לבקר במוזיאון באפלו ביל שמהווה את האטרקציה המרכזית בעיר, לא לפני שהוספנו עוד 3 לילות בקמפ (הפעם בעלות של 30$ ללילה). לא כל כך ידענו למה לצפות אבל קראנו המלצות על המקום והחלטנו שממילא אי אפשר להעביר עוד יום שלם בקרוואן, והמוזיאון נמצא רק במרחק כמה דקות הליכה. המוזיאון הוא למעשה קומפלקס המורכב מחמישה מוזיאונים שונים - כולם מהווים חלק מסיפורו של באפלו ביל והמערב הפרוע. המוזיאון מספר את סיפורו של ביל-באפלו קודי, כיצד הפך לאגדת המערב הפרוע. האמת, בהתחלה חשבנו שזה קצת פתטי: בכל זאת, לקחו אדם שלא עשה הרבה בחייו פרט לכך שהיה רוכב וצלף מאד טוב...והפכו אותו לאגדה מרשימה. האמריקאים אלופים בזה: בנו עיר שלמה סביב הדמות של האיש הזה, בנו מוזיאון מושקע ביותר עם מאות פריטים שמתעדים את חייו של היא והאגדה. הכל היה שם: סיפורו האישי, יחסיו עם אשתו ובתו היחידה, מבצעים בהם היה שותף, יחסיו עם האינדיאנים וכמובן המופעים שהעלה בכל רחבי ארה"ב, ואפילו אירופה, בהם חשף את מסתרי המערב הפרוע. עברנו בין כל התצוגות, הילדים שאלו הרבה שאלות ולמרבה שמחתנו, הביעו עניין רב. אפילו נגה ציינה שזה המוזיאון הראשון בחיים שלה ושהיא מאד מאד אוהבת אותו ("ואני מקווה, אמא, שנהיה בעוד הרבה מוזיאונים בטיול"...). אחרי שסיימנו את החלק של באפלו ביל, עברנו לאגף שעוסק בפארק היילוסטון, ואח"כ עברנו לאגף הנשק - למי שמתעניין, באגף זה תצוגה מאד מרשימה של כלי נשק,רובים ואקדחים, מתקופות שונות בהסטוריה האמריקאית. לסיום, עברנו לאגף שעוסק בתרבות האינדיאנית שהיה מרשים ללא ספק, גם הוא. לאחר כמעט 4 שעות במוזיאון (ואחרי שפעם אחת הפעלנו את האזעקה של המוזיאון, בטעות כמובן, ואחרי שהילדים רצו בכל המסדרונות ונגעו כמעט בכל המוצגים...) עברנו בשלום את החווייה המלמדת ומעשירה הזאת, ואפילו מאד נהנינו. אחר כך היה בוחן פתע על החומר הנלמד במוזיאון - כולם ידעו את כל התשובות... אחרי המוזיאון חזרנו לבית שלנו, כלומר לקרוואן, אכלנו צהריים (היה כבר כמעט חמש!) והמשכנו בהתכרבלות מול הטלויזיה. עוד יום עבר.
את היומיים הבאים העברנו במנוחה. בינתיים מזג האויר התבהר והילדים יצאו לגן שעשועים של הקמפ, שיחקו באופניים, שגרת כביסות ונקיונות, טלויזיה ואינטרנט. בין לבין, חגי ואני השארנו את הילדים לבד לכמה שעות ויצאנו לעיר לבד, אפילו יצא לנו לשבת בבית קפה לכמה דקות...
כך העברנו כמעט שבוע בעיר קודי הנחמדה. אין לנו ספק שבקיץ המקום הזה הרבה יותר תוסס. יש פה מלא אטרקציות שאנחנו רק ראינו את הפרסום שלהן אבל לא זכינו להשתתף באף אחת מהן... קודי - נעמת לנו מאד, ועכשיו ממשיכים הלאה לכיוון דרום דקוטה להר רשמור. רגע לפני העזיבה, מצטיידים בוולמרט לדרך. תכננו שבלילות הקרובים נישן בחניות יבשות (בחניונים של אאוטלטים או וולמרט). בדרך, חוצים את מדינת ווייומינג ממערב למזרח ועוברים בדרך בכל מיני ערים נידחות אבל הנופים מהממים. והנה כמה תמונות מהשבוע שבילינו בקודי הנהדרת.
לילה טוב יקרים שלי אצלנו בקר שבת מוקדם ואיזה כייף להתעורר ולמצוא את הבלוג המעניין שאמא מקפידה לכתוב למענכם ואני מרגישה שגם בשבילי וכמובן הכי מתאים לי לראןת את התמונות המדהימות של הנופים ןבעיקר שלכם. נראה לי שכןלכם מאוד גדלתם בזמן הטיול אתם נראים נהדר המשיכו לעשות חיים. איך זה שליואב אף פעם לא קר אפילו בשלג? האם הילדים כבר מחזיקים בכל מיני מתנות לקראת לג המולד? נשיקות וחיבוקים סבתא
השבמחק