"בלאק פריידיי" - פוסט הזוי ביותר מהמקום הכי הזוי שהיינו בו עד היום...

בפוסט האחרון היינו באוטמן, באמצע הכלום, כביש 66 - רק אנחנו והטבע. עכשיו - אני כותבת את הפוסט הזה מהמקום הכי הזוי והכי אחר ושונה מאוטמן - אפילו אני לא מאמינה שאני כותבת מפה: אני יושבת בתור מחוץ לחנות הענק טרגט, יחד איתי עוד עשרות אנשים (בעיקר שחורים, היספניים ועוד כל מיני כאלה שבחיים שלהם לא חולמים שהם יעזבו את הכל ויסעו לשנה טיול בקרוואן...) - וכולנו בתור במסגרת ה"בלאק פריידיי" - מחכים שהחנות תפתח בשעה 20:00. עכשיו, אגב, רק 15:00, ואנחנו כבר יושבים פה בתור משעה 12:00. אני מעדכנת ב"לייב" מכיוון שפה, בטרגט, יש אינטרנט מעולה. אז הדיווח הוא לגמרי אמיתי מהשטח.
אז איך הגענו למצב ההזוי הזה? הגענו לאנהיים לפני יומיים, שוב לדיסנילנד - הפעם מתכוונים להכנס לפארק השעשועים בעוד יומיים. בינתיים מעבירים את הזמן עם סבתא, מראים לה את כל המקומות שאנחנו כבר היינו בהם. למרבה הפתעתנו, הילדים עדיין מתרגשים מדיסני ומתלהבים מל.א. כאילו זאת הפעם הראשונה שלהם פה. בכל אופן, יובל - כן, כן יובל היא האחראית לענייני אמריקה שלנו - הודיעה לנו עוד בארץ, שבבלאק פריידיי, חייבים לשבת מחוץ לחנויות כדי לזכות בכל המחירים השווים. בכלל לא תכננו את זה אבל ככל שהתקרב התאריך, החלטנו שאם אנחנו ממילא נמצאים פה, שווה לנסות. בינתיים נוספו עוד שני מרכיבים מאד חשובים במשוואה - החשוב מכל וזאת גם הסיבה העיקרית שאנחנו פה בתור - יואבי שלנו רוצה מאד מאד מיני אייפד. המתוק הזה חסך את כל הכסף שלו לקנייה הזאת וגילינו שאם נקנה את המוצר הזה פה בטרגט, נקבל בחזרה 75$. זה אומר שיואב יקנה את המוצר רק ב-220$ (במקום ב-300$) שהם לגמרי הכסף שלו! בשבילו אנחנו מוכנים לעמוד בתור ולקוות שנצליח. המרכיב השני במשוואה, ולא פחות חשוב - ממש לא ידענו שהיום ממילא הכל סגור! כל החנויות נפחות רק בערב, דיסנילנד - לא בא בחשבון היום בגלל התורים. זה אומר שאין לנו מה לעשות ובמקום לשבת בקמפ, אנחנו יושבים בחנייה של טרגט, צמודים לתור, אכלנו כבר צהריים (לביבות חנוכה ושניצלים) ואנחנו יושבים פה בתורות. וסבתא מינה - משתפת פעולה לגמרי עם כל הדבר המטורף הזה. יובל היתה הראשונה בתור, יונתן החליף אותה, עכשיו אני ואח"כ נמשיך להתחלף עד שתגיע השעה האמורה - השעה שבה אנחנו אמורים לקבל את הכרטיס שלנו שיזכה אותנו בהנחה בשביל יואבי.
בינתיים אנחנו יוצרים פה קשרים בתור: אני כבר מכירה את כל סיפורי הזוועות והמסכנות של האנשים היושבים לצידי. כולם פה בשביל לקנות טלויזיה 50 אינץ בסכום המטורף של 200$!!! כל מי שמצטרף לתור, מיד כולם שואלים אותו אם גם הוא בשביל הטלויזיה....עוד מעט בטח יתחילו הריבים. ממש לצידי יושבות אמא, בת וסבתא. הן כבר הכינו את כל רשימות הקריסמס שלהן ומקוות שיוכלו לקנות בזול את כל המתנות שבעולם....הן לא מפסיקות להתלהב שאנחנו מהארץ של ג'יזס ומדברים את שפת הקודש....
כרגע, נראה שכל מי שנמצא פה בתור, מחכה לטלויזיה, כך שאין לנו בעיה. אף אחד לא באמת רוצה את המיני אייפד...אנחנו במקום מעולה בתור - בערך מספר 7, כך שיש לנו הרבה סיכויים לזכות במיני אייפד שלנו.
כדי שלרגע לא יהיה ספק - היום, לא משנה מה יקרה, יהיה ליואבי מיני אייפד, גם אם הוא ישלם את מלוא המחיר. אנחנו עוזרים לו לקבל בחזרה 75$, שבשבילו, זה מלא כסף (ופה, באמריקה, זה באמת מלא כסף).
אני מרגישה פה כל כך לא שייכת - עומדת בתור עם כל האנשים האלה, כאלה שבאמת באמת אין להם כלום. הם נלחמים פה על כל דולר הנחה ואפילו פספסו את ארוחת החג בשביל זה. יש פה משפחות שלמות שיושבות באוהלים בתקווה למצוא משהו זול...ואנחנו - יושבים בתור כשהקרוואן שלנו לצדנו, מגשימים חלום של החיים, מוציאים הרבה יותר כסף ממה שכל המשפחות פה חולמות....מטורף!
טוב, הכל חלק מהחווייה של סוג הטיול שלנו. כמו שחגגנו את ההלואין עם המקומיים, עכשיו אנחנו "חוגגים" גם את הבלאק פריידיי כמו מקומיים אמיתיים.
בפוסט הבא, אספר אם הצליח כל עניין התור ההזוי הזה....מקווה שהמאמצים שלנו ישתלמו.

חוזרים לטבע ולנדודים בקרוואן - חלק א'

בדיוק לפני שבוע עזבנו את ווגאס ויצאנו שוב לטבע. קמנו בבוקר של יום ראשון ברגשות מעורבים - מצד אחד כבר ממש רצינו לחזור לטבע וגם קצת מיצינו את ווגאס. מצד שני, היה כל כך טוב ומפנק במלון שממש היה קשה לעזוב. הילדים בכלל לא רצו לשמוע על חזרה לקרוואן. הם כבר התרגלו לשגרה של אינטרנט חופשי (וטוב!!!), כבלים עם מליון ערוצים ושיחות חופשיות עם חברים מהארץ. אבל ככה זה - דברים טובים באים במנות קטנות ולנו בהחלט נשאר טעם של עוד (אם כי זה כבר ברור לנו שהפעם הבאה בווגאס, אם תהיה כזאת, תהיה בעוד הרבה הרבה שנים ובוודאות בלי הילדים!).
החזרה לקרוואן היתה כרוכה, קודם כל, בהחזרת כל התיקים והשקיות לקרוואן - תהליך שבו היינו עסוקים רוב שעות הבוקר. אני כבר הייתי על סף התמוטטות עצבים רק מלראות את כל ערימות המזוודות , התיקים והשקיות שהצטברו לנו במהלך החמישה ימים במלון, ואחר כך גם למצוא לכל הדברים האלה מקום בחזרה בארונות של הקרוואן. כמעט משימה בלתי אפשרית. רגעים כאלה גורמים לנו לתהות כל פעם מחדש איך יש משפחות שנוסעות לטייל עם ילדים בלי קרוואן. רק המחשבה שצריך כל פעם לארוז ולפרוק מחדש - רק בגלל זה אנחנו מוכנים לוותר על בתי מלון (מוכנים בחפץ לב בתי מלון בלי ילדים ואז אין בעיה לארוז ולפרוק כל היום...).
אחרי שסוף סוף כל הדברים הושבו למקומם בקרוואן וחגי ווידא מליון פעמים שלא שכחנו כלום בחדר, עזבנו סוף סוף את המלון. עכשיו היינו בדרכנו לוולמארט לקניות אחרונות לפני שיוצאים לטבע. ושוב - מליון שקיות ועוד פעם צריך למצוא מקום לכל הדברים - ומי שמכיר אותנו יודע שקניות אוכל אצלנו זה סוג של מחלה...בקיצור, בסביבות 12 בצהרים סיימנו גם את המשימת עונש הזאת. עכשיו היינו במרחק יריקה החוצה מווגאס, אבל היינו חייבים עוד לתדלק וגם למלא גז פרופן. עוד שעה של הסתובבות בווגאס ו...זהו. יצאנו. כבר היה צהרים ואנחנו סוף סוף מתחילים לראות את הכבישים הפתוחים, ובמקרה של נבאדה - היבשים ביותר. מאד מאד מזכיר את הנגב שלנו. לאחר נסיעה מאד קצרה, בערך חצי שעה, הגענו ללייק מיד - האגם המלאכותי הגדול ביותר בארה"ב שנוצר עקב בניית סכר ההובר דאם. זה אגם ענקי ומרשים מאד, גוש ענק של גווני כחול בתוך המדבר הצחיח, מוקף בהרים.
מסתבר שלייק מיד שייך גם הוא לרשות הפארקים הלאומיים של ארה"ב וזה אומר שגם פה יש תכנית ג'וניור. לכן, מיד עם כניסתנו לשמורה, פנינו למרכז המבקרים, בדקנו מה כדאי לעשות במקום והצטיידנו בארבע חוברות ג'וניור. משם פנינו לקמפ אותו הזמנו מראש - lake mead rv village. קמפ מקסים שמשקיף על האגם. מכיוון שאנחנו מטיילים מחוץ לעונה, הקמפ היה כמעט ריק לחלוטין, רק אנחנו ועוד שניים-שלושה קרוואנים. אכלנו צהריים (היינו מורעבים!!!) בקמפ ולאחר שסיימנו נסענו עם הקרוואן למרינה לבדוק מה אפשר לעשות על האגם. ביררנו כל מיני אפשרויות של שיט על האגם ובין לבין, ראינו ממרומי הדק המקיף את המרינה, מליוני דגים - שפמנונים - שמרימים את ראשם אל מחוץ למים וממש "מתחננים" שנזרוק להם קצת אוכל. זה היה מחזה מדהים. בחיים לא ראינו דגים ש"מתקשרים" ככה עם בני אדם. הם ממש הרימו את ראשיהם מעל שפת המים ופתחו את הפה כדי לקבל אוכל. מכיוון שלא באנו עם אוכל מכל סוג שהוא למרינה, ביקשנו בנימוס חתיכת לחם מיפני שהיה על הדק והאכיל את הדגים (היפני הגיע מצוייד עם כיכר לחם שלמה. ככה זה היפנים - תמיד מוכנים עם המצלמה וכל הציוד הנלווה...), וכך זכינו לזרוק פירורי לחם ישירות לתוך הפה של הדגים, שהיו, אגב, ענקיים! ובין הדגים שטו להם אלפי ברווזים יפיפיים בגוונים של ירוק וחום. האמת - אני לא מסוג האנשים שמתלהבים מברווזים ודגים. "כמה כבר אפשר להתרגש מברווז?" אני כל הזמן שואלת את חגי, שמשום מה מת על עופות מכל סוג וחיות בכלל, וגם אוהב לצלם אותם מכל זווית אפשרית. אבל אני חייבת להודות - פה זה היה משהו אחר. כמות מטורפת של דגי ענק שמרימים את ראשם וברווזים בכל הצבעים ש"רבים" איתם על האוכל.... בקיצור, העברנו כמעט שעתיים במרינה וחזרנו לקמפ. את אחה"צ העברנו בשיעורים ובמילוי חוברות הג'וניור ובערב שיחקנו מונופול עם סבתא (הילדים היו חייבים להראות לה את כל ה"אטרקציות" של הקרוואן...).
בבוקר שלמחרת מיהרנו למרכז המבקרים להחזיר את חוברות הריינג'ר כדי לקבל את התג. להפתעתנו, המרכז היה סגור! זה עוד לא קרה לנו אף פעם בטיול. איזה אכזבה! החלטנו לא לוותר. נסענו לפתח השמורה ושאלנו את אחד הריינג'רים מה אפשר לעשות? איך הילדים יקבלו את התג אם מרכז המבקרים סגור? אחרי שיחה ארוכה ובירורים טלפוניים הסתבר כי בעיר בולדר סיטי הקרובה, נמצא מרכז המבקרים הגדול שבו נמצאת ריינג'רית תורנית והיא תיתן את התג לילדים. לא התעצלנו - נסענו עד בולדר סיטי (טוב, זה היה בדיוק 10 דקות נסיעה...) היישר למרכז המבקרים הגדול (לאמריקאים יש תסביך עם גודל....כל דבר חייב שיהיה לו את התואר - גדול, אף על פי שמרכז זה לא היה גדול יותר מהמרכז שבו היינו ביום הקודם...).הריינג'רית התורנית היתה מקסימה. מכיוון שהיינו לבד והיא נראתה די משועממת, היא עשתה לנו טקס השבעה ארוך במיוחד, בדקה את כל החוברות בעיון רב ואפילו שאלה שאלות על ישראל. בסופו של דבר, הילדים קיבלו גם תג וגם פאטץ'. שמחה גדולה.
כשיצאנו מטקס ההשבעה, החלטנו לעשות סיבוב ברחוב הראשי של העיר. השעה היתה בערך 10 בבוקר והיה נדמה כאילו כולם בעיר עוד ישנים...הרחוב היה חצי ריק ואנחנו הסתובבנו ברחוב שנראה שהזמן עצר בו מלכת...רחוב מקסים עם כל מיני חנויות וינטג', גלריות ובתי קפה. באחד מבי הקפה היה שלט: "פה פתוח משעה 7-11 בבוקר". כן כן, החיים הטובים - עובדים 4 שעות ביום ובשאר הזמן נחים.
אחרי בולדר סיטי חזרנו למרינה ועלינו על שיט תיירותי ונחמד על ספינת ה-desert princess. זוהי ספינת קיטור ששטה על אגם מיד ומגיעה עד למרגלות סכר ההובר דאם. השיט אורך כשעה וחצי ובמהלכו יש מלא הסברים על האגם, תהליך בניית הסכר ועוד ועוד. היה נחמד מאד, במיוחד 10 הדקות הראשונות - אז הילדים עוד התלהבו ורצו בין הסיפונים השונים. אח"כ הקפטן ביקש שכל מי שיש לו ילדים, מתבקש להשגיח עליהם ושאסור לרוץ על הסיפון. מכיוון שהילדים היחידים על הספינה היו שלנו, פה בערך נגמר הכייף....מה שווה השייט אם אי אפשר להשתולל?.... אחרי השיט חזרנו לקמפ לעוד אחה"צ של מנוחה, שיעורים וכביסות.
את היום שלישי שלנו בטבע הקדשנו לסכר ההובר דאם. בטיול הקודם שלנו לפני 3 שנים, וויתרנו על המקום מפאת חוסר זמן. הפעם ידענו שזאת אחת האטרקציות שאנחנו מאד רוצים לראות. אבל עוד לפני שנכנסנו לסכר עצמן, ביקרנו על הגשר שנמצא מעליו. את הגשר הזה ראינו בפעם הראשונה ב"מירוץ למליון" וידענו שגם אנחנו עוד נהיה שם.... מדובר בגשר הגדול/גבוה ביותר בארה"ב ובחלקו המערבי של העולם כולו!!! הדבר היפה הוא שבנו לצד הגשר מעין טיילת להולכי רגל וכך ניתן ללכת על הגשר, צמוד לכביש המהיר, ולהשקיף מלמעלה על הסכר העצום ועל כל הנוף מסביב. המחזה עוצר נשימה ואי אפשר שלא להתפעל מהקמתו של גשר כזה. אחרי הסיור על הגשר, נסענו עוד כמה קילומטרים לחניית ההובר דאם. הסכר הענק הזה הוא באמת תופעה מדהימה. בסרט שראינו בכניסה לאתר, מדובר על כך שזהו אחד המבנים מעשה ידי אדם, המדהימים ביותר בעולם - אולי רק שני לפירמידות במצרים!
אחרי סיור מעמיק במקום שארך קרוב ל-4 שעות, למדנו על האנשים שהגו את הרעיון ויזמו את הפרוייקט, על מימון הפרוייקט, על תהליך הבנייה המטורף שהנמשך 4 שנים - שנתיים פחות מהמתוכנן. למדנו מה עושים עם כל המים ש"נחסמים" בעקבות הסכר, לאן הולך החשמל ואיך הוא נוצר. למדנו על כמויות הפועלים שעבדו בפרוייקט - 3500 פועלים שעבדו ב-3 משמרות, 7 ימים בשבוע בלי הפסקה. הדבר הזה עניין במיוחד את הילדים שלנו, שהיו המומים מכך שהפועלים קיבלו רק 2$ בשבוע. יואב אמר שהבוסים שלהם היו קמצנים...ויובל לא נרגעה מכך שהיו לפועלים רק שני ימי חופש בשנה!!!
במהלך הביקור בסכר ירדנו לתחתית הסכר לאיזור הטורבינות. הסיור כולו היה מרתק ואי אפשר היה שלא להתפעל מהפרוייקט העצום והמדהים הזה. בסוף הסיור, עלינו לקומת המוזיאון ושם הילדים התנסו בעצמם בהפקת חשמל.
אין מילים - היה פשוט מדהים.
לאחר בוקר גדוש במידע ובלימודים, חזרנו לקרוואן בצהריים, די מותשים ובעיקר רעבים. הכנו ארוחת צהרים בחנייה והחלטנו להתחיל בנסיעה לכיוון קינגמן שבאריזונה. עלינו על כביש 93 לכיוון דרום והתחלנו בנסיעה די משעממת בנוף המדברי המוכר לנו כל כך. זה היה משהו שדומה לנסיעה לאזור שדה בוקר (משפחת מנור - זה בשבילכם...).
לקראת שעות אחה"צ המאוחרות הגענו לעיר קינגמן והתמקמנו בחניית וולמארט האהובה עלינו כל כך. עשינו קניות, כמובן, הכנו ארוחת ערב ואח"כ יצאנו , רק הבנות, לסיבוב שופינג קצר (אך בהחלט שווה) בסניף של "רוס" הקרוב. בשלב הזה התחיל כבר להתענן ולהתקרר, ועד שחזרנו לקרוואן כבר היה זרזוף שבמהלך הלילה התגבר לגשם אמיתי...איזה באסה. זה היה הגשם הראשון מאז שברחנו מהגשם של וויומינג...
בבוקר החלטנו שמתחילים בנסיעה על כביש 66 המיתולוגי, כאשר היעד הבא שלנו הוא פארק "ג'ושוע טרי" בקליפורניה. מכיוון שאנחנו לא בלחץ, הארכנו טיפה את הדרך כדי לנסוע בכביש 66. מדובר בכביש ההסטורי , הראשון שנבנה בארה"ב כדי לחבר בין המזרח למערב. הוא מתחיל בשיקגו ומסתיים בליפורניה. עד היום יש עיירות קטנות ואותנטיות הפזורות לצד הכביש המפורסם הזה. הראשונה בה ביקרנו היא, כאמור, קינגמן. אמנם היום מדובר בעיר גדולה אבל ביקור קצר שערכנו במרכז המבקרים שבה, הוכיח לנו עד כמה האנשים שחיים בה מנסים לשמר את האותנטיות ואת ה"רוח" של המקום.
הנסיעה על הכביש עצמו די משעממת. מדי פעם ראינו כמה בתים נידחים לצד הכביש. באיזשהו שלב, הדרך הפכה ונעשתה הררית, מאד קשה לנסיעה. לאחר כמעט שעה של פיתולים הגענו לעיר המיתולוגית oatman. באמת מקום הזוי. עיר מערב פרוע אמיתית לגמרי, כמו בסרטים. העיר קיימת עוד מימי ה"בהלה לזהב", בנויה כולה סביב רחוב קטן וצר כשמשני צדדיו ישנם מבני עץ - פעם הם בטח שימשו לחנויות/בתים. היום הם חנויות מזכרות לתיירים. בכל אופן ישנם המון דברים שנשתמרו מהתקופה הישנה. לצערנו, מופע יריות שמתקיים בדר"כ כל יום, לא התקיים כשהיינו עקב מזג האויר. בכל זאת נהנינו מאד משיטוט ברחוב. הסברנו לילדים שעדיין אנשים חיים פה גם היום ושזה בכלל מקום אמיתי. יובל, כדרכה, סיכמה את זה: " במקום הזה חיים אנשים משועממים ומסכנים"....

עכשיו אני עושה הפסקה קצרה. יש פה אצלנו בעיות חשמל בקרוואן, ולפני שהכל יימחק לי, אני שולחת את החלק הזה. חלק ב' - יעלה ביום-יומיים הבאים מלוס אנג'לס.

ויוה לאס-ווגאס!!!

עברו כמעט שבועיים מאז הפעם האחרונה שעדכנתי את הבלוג. הפוסט האחרון נשלח מסנט ג'ורג' שביוטה, ממנה המשכנו בנסיעה היישר ללאס ווגאס. האמת היא שלא חשבנו שנגיע כל כך מהר לווגאס - היינו אמורים לבלות בקולורדו כמעט שבועיים, אולם כזכור, בעקבות מזג אויר גרוע במיוחד, ויתרנו עליה. לכן, הקדמנו להגיע ליוטה. וכך, לאחר שלושה שבועות של טבע מדהימים ביופיים, גם אנחנו ובעיקר הילדים - קצת התעייפנו מהטבע ומאד רצינו קצת עיר אמיתית. אבל בעצם, הסיבה המרכזית שמיהרנו לווגאס היא המפגש שלנו עם סבתא מינה שהגיעה לביקור. הילדים האמינו שכל עוד אנחנו בווגאס, סבתא תגיע מהר יותר...וכך, הגענו ב-3/11 בשעות אחה"צ. ידענו שיש לנו 9 ימים מלאים לנוח ולחרוש את העיר עד שסבתא מגיעה. התמקמנו לנו בקמפ מקסים מחוץ לסטריפ - sam's town rv park, בעלות מצחיקה של 22$ללילה. הקמפ הציע לנו חיבורים מלאים, אינטרנט - לא הכי מהיר אבל סביר פלוס, כבלים, חדר כביסה, בריכה מחוממת וג'קוזי והכי חשוב - שאטל חינמי שמוביל לסטריפ ודאון טאון.
הדבר הראשון שעשינו לאחר שהתמקמנו בסייט - עברנו על כל מליוני הברושורים והמפות שקיבלנו וחילקנו את תשעת הימים שלפנינו לפי אטרקציות. מראש החלטנו שבכל יום נעשה רק אטרקציה אחת וכך גם נוכל לנוח כמו שצריך. הכנו תכנית פעולה שכללה את כל בתי המלון השווים ביותר בסטריפ, את כל האטרקציות החינמיות שיש לעיר להציע, שופינג באאוטלטים הרבים שבעיר ועוד ועוד. תוך כמה דקות הבנו שכנראה גם חודש לא יספיק לכל הדברים שיש בעיר המדהימה הזאת.
לפני שלוש שנים, ביקרנו בווגאס ביקור חפוז ביותר שהותיר רושם עז ביותר. הילדים מאד מאד התלהבו אז מהעיר - אולי זה בעיקר בגלל המפגש שהיה לנו עם חברים - אבל הם ידעו בדיוק מה הם רוצים לראות ולאילו מקומות הם רוצים לחזור. הציפיות מווגאס היו מאד מאד גבוהות - רובן התממשו ובגדול!
אז מה עשינו כמעט שבועיים בווגאס? (לא ייאמן אבל בדיוק בעוד יומיים אנחנו סוגרים שבועיים במקום הזה).
הנה לפניכם, סקירה קצרה של כל ההיי-לייטס, המלצות וטיפים וכמובן - חוויות והתרגשויות...
בראש ובראשונה שהינו 8 לילות בקמפ, מה שהפך אותנו לסוג של דיירי קבע בין כל דיירי הקמפ. כמובן שנוצרו קשרים עם השכנים, עד כדי כך שהשכנה שלנו מהקרוואן ליד נתנה מתנת פרידה לילדים - 5$ לכל ילד למזכרת.
ניצלנו את הימים בקמפ לכביסות, בריכה, הרבה שעות אינטרנט וטלויזיה וכמובן גיחות לסטריפ באמצעות השאטל מהקמפ. אחרי 3 שבועות בטבע, הרגשנו כאילו אנחנו בסוג של בית וההרגשה היתה כייפית במיוחד. במהלך השבוע הזה, חגי ויונתן הספיקו גם להיות במשחק הפוטבול בליגת האוניברסיטאות שהתקיים באיצטדיון העירוני. המשחק בין הקבוצה המקומית - הרייבלס, מול אוניברסיטת יוטה. את החוויות מהמשחק אפשר לראות בתמונות...היה אושר גדול וכייף לא נורמלי - חווייה חד פעמית שהגברים לא שוכחים...
וקצת על "הסטריפ" - כשאומרים לאס ווגאס, מתכוונים בעצם לסטריפ. רחוב אחד ארוך, מפוצץ בבתי מלון עצומים בגודלם, נוצצים ומדהימים. הבילוי האהוב עלינו היה להסתובב בסטריפ, להכנס לבתי המלון השונים ולצפות בתפאורות הענק המקשטות את קירות בתי המלון. כל כניסה למלון/קזינו היא כמו כניסה לארץ אחרת.
חרשנו את הסטריפ כמעט לכל אורכו. במיוחד התרכזנו בקטע שבין מלון הארא'ס לניו-יורק ניו-יורק. על הדרך - נכנסנו לחנות הענק של קוקה-קולה: חנות מהממת ביופיה, עיצוב מקסים ובטוב טעם. הילדים הצטלמו על הדוב של קוקה-קולה - תעלול פרסומי יקר ומטופש שכמובן, כמו כל התיירים, גם אנחנו "נפלנו" בו. אח"כ המשכנו לחנות הענק של m&m - יפה אך לא יצאנו מגדרנו. בכ"ז אהבנו (כלומר הילדים אהבו) את הסרט ב-3D המוצג בחינם כל שעה עגולה בחנות (משהו דבילי במיוחד על סוכריה שמאבדת את האות M...). דרך אגב, הילדים ראו את הסרט וקבעו שגם סבתא חייבת לראות אותו . אז חזרנו עם סבתא שוב לצפות בסרט המהנה...
את מלון ניו-יורק ניו-יורק - מלון מקסים שמדורג אצלינו בין שלושת הראשנים - אהבנו במיוחד. ממש נותן את התחושה שהולכים ברחובות ניו-יורק. התיישבנו לנו בבית קפה נחמד ברחוב ניו-יורקי ואכלנו פיצה והמבורגר. היה טעים טעים וכמובן יקר. נהנינו לטייל בין רחובות מנהטן,
עוד מלונות שאהבנו: כמובן את ונציה - אולי היפה ביותר שבמלונות העיר. ההליכה ברחובות ונציה תחת שמים כחולים שמשנים את צבעם לפי שעות היום, ברקע גונדולות ששטות בין הסמטאות ומדי פעם שירה שבוקעת מגרונם של השייטים, הפסלים המדהימים לכל אורך הרחובות וכמובן כיכר סן מרקו המדהימה- כל אלה הותירו אותנו פעורי פה מרוב התלהבות. כל שנותר לנו הוא רק לקוות שגם ונציה האמיתית יפה כמו זו שבווגאס...
מלון פריז - גם אותו אהבנו מאד מאד - אולי דווקא בגלל העוגות הטעימות והקרואסנים שאכלנו בבלונז'רי שבקומת הקזינו. כמובן שגם כאן, כמו בונציה, הכל נראה כאילו נלקח ישירות מרחובותיה של פריס.
מלון מדהים נוסף בו ביקרנו - הבלג'יו. כמובן שראינו את מופע המזרקות המרשים. אבל חוץ ממנו, "התעלפנו" במיוחד מהשירותים - איזה נקיון, איזה צחצוח - תענוג. ביקרנו בגן הפורח שהיה עמוס בדלעות מכל הסוגים וכמובן שלא פיספסנו את תקרת הזכוכית המשגעת של צ'יהולי.
ואיך אפשר בלי הסיזר פאלאס המדהים - ממש תחושה כאילו ביקרנו ברומא. הכי אהבנו את ה"פורום" - מתחם החנויות הצמוד לפאלאס. שוב - תקרה מצויירת של שמים, מזרקות כמו ברחובות רומא והכי חשוב - חנות ה-H&M הכי גדולה בעולם (טוב, האמת שברגע זה, בעודי כותבת את הפוסט, נפתח הסניף החדש של הרשת בטיימס סקוור. יש למה לחכות...גם שם נהיה...).
חוץ מהמלונות הגדולים, ביקרנו גם בהרבה אחרים: "סירקוס סירקוס" - הילדים מאד אהבו את קומת משחקי המזל. אנחנו התנחלנו במקדולנלדס שבקומה זו והילדים התרוצצו בין המכונות. בין לבין גם הספיקו לראות מופע קרקס נחמד. המלון עצמו ראה ימים יפים יותר... סוג של מקום עלוב וגם די עצוב לעומת המלונות המפוארים שבסטריפ. עוד מלון שממש אכזב אותנו - ה"אקסקליבר" - מלון האבירים. מבחוץ הוא מאד מרשים. מפנים - ישן, ישן עד כדי מתפרק. ריח של טחב ועובש, שטיחים מקיר לקיר שמזמן עבר זמנם...
את המיראז' והטרז'ר איילנד - ראינו רק מבחוץ. לא עניין אותנו להכנס.
במלון הארא'ס יצא לנו להיות כמה וכמה פעמים - זה בעצם המקום שבו השאטלים מפארק הקרוואנים שבו היינו, עוצרים. בסה"כ התרשמנו שזה עוד קזינו אבל דבר אחד מאד מצא חן בעיננו: יש בקומה השניה חנות גלידה שנקראת ICEPAN, סוג של המצאה/פטנט של גלידה יפנית. את הגלידה מכינים במקום על משטח נירוסטה קפוא. הגימיק הוא המוכרים בחנות, שמקפיצים את הגלידה על המשטח הקפוא בתנועות קראטה. אנחנו זכינו לאכול את הגלידה שהכינה לנו אחת המוכרות היותר מסורות לתפקיד - סוג של מיאגי מקרטה קיד - שגם הקפיצה את הגלידה וגם ליוותה את העבודה בצעקות.
עוד מלונות בהם ביקרנו: ה"לוקסור "- הפרמידה מאד מרשימה מבחוץ וגם הספינקס נחמד מאד. מבפנים - לא נעים להגיד - ממש סתמי. ל"מנדליי ביי" הגענו באמצעות המונורייל - רכבת קלה שמחברת בין שלושת המלונות: אקסקליבר, לוקסור ומנדליי ביי. הרגשנו כאילו הגענו לעיר ענקית - זה פשוט מלון עצום בגודלו, יפה ואלגנטי. אבל זה כבר השלב שנהיינו עייפים מבתי מלון...
חוץ מהסטריפ, ביקרנו במלון סילברטון שמפורסם הזכות האקווריום הענק שבתוכו ומופע בנות הים ששוחות בתוך האקווריום. האקווריום באמת גדול ומרשים ואפילו יש בו מגוון גדול של דגים, כולל חתולי ים גדולים. אבל בת הים - זה כבר סיפור אחר...נכנסה בחורה למים והחלה לעשות סוגים שונים של תרגילים מתחת למים, תוך כדי שהיא מפזרת נשיקות לקהל שעומד צמוד לאקווריום- נו, איך לומר בעדינות - לקרוא לזה מופע בנות ים, זה קצת הרבה יותר ממה שזה. אפילו הילדים שלנו לא הבינו את פשר ההתעקשות לקרוא לזה מופע בנות ים...טוב - גם המופע הזה היה חינם וגם עליו זה סימנו וי.
עוד דברים שעשינו מחוץ לסטריפ - היינו פעמיים ברחוב פרימונט: פעם אחת לבד בערב שישי ובפעם השניה עם הילדים וסבתא. כמה שאהבנו את המקום המיוחד הזה. מקום עם אוירה מחשמלת, אנשים מוזרים - סוג של פריק שואו, מוזיקה מעולה, מופע האורות המדהים שמתחדש כל שעה עגולה. ומבחינתנו - הכי נהנינו מרחבת הריקודים המאולתרת שבה רקדו והשתוללו עשרות חבר'ה צעירים, תושבי המקום, שזה התחביב שלהם: על סופש הם מגיעים לפרימונט לרקוד ולשמח את התיירים. הם עושים זאת בשביל הכייף ולשם שינוי, לא מבקשים כסף... אחרי שבפעם הראשונה היינו ברחוב וראינו את החבורה, חזרנו לאותו מקום גם בפעם השניה. רצינו שהילדים שלנו יראו את החבר'ה המקסימים האלה, שהם לא פחות מרקדים מקצועיים. ניגשנו אל ה"כוכב" של החבורה, הצגנו את עצמנו והבענו את התפעלותנו. הוא, מצידו, היה מבסוט לאללה ונתן לנו את כתובת הפייסבוק שלו. היה מפגש מקסים.
עוד דבר חשוב שעשינו בווגאס - שופינג! סוף סוף, אחרי קניות משמימות רק בוולמארט, הגענו למקום שהוא גן עדן לקניות. ביקרנו בכל האאוטלטים: הפרימיום הצפוני וגם הדרומי, היינו ב-fashion mall, בפורום של הסיזר פאלאס וגם ב-town squer המדהים. אחרי שבועיים בווגאס, התחדשנו בנעליים, חולצות, מכנסיים, מגפיים ומה לא...אושר גדול מאד!!!
כשסבתא הגיעה לווגאס - אטרקציה בפני עצמה - עברנו למלון מקסים בשם desert rose resort. המלון ממוקם מאחורי מלון טרופיקנה, מרחק 5 דקות הליכה מהסטריפ. קיבלנו סוויטה עם שני חדרי שינה, סלון ענקי ומטבח מאובזר, 3 טלויזיות ושתי אמבטיות - פשוט חלום. הסוויטה מרווחת וגדולה, ואחרי חודשיים בקרוואן, ההרגשה כאילו הגענו לארמון. הילדים לא רצו לעזוב את החדר ומבחינתם המלון יותר שווה מהסטריפ...
אבל האטרקציה הכי גדולה בווגאס, היא ללא ספק - הנסיעה בלימוזינה ברחבי הסטריפ. ירדנו עם הילדים מהחדר ללובי והיינו אמורים לצאת לסטריפ. ברגע שפתחנו את דלת הלובי, חיכתה לנו לימוזינה שחורה ומפוארת אותה הזמנו מראש. הנהג פתח לילדים את הדלתות והזמין אותם להכנס - הם כל כך לא האמינו שזה קורה, שלא זזו ממקומם. היינו צריכים לשכנע אותם שזה בסדר והלימוזינה בשבילם. לראות את הפרצופים שלהם - היה שווה את כל הכסף. נסענו במשך שעה לאורך הסטריפ, עצרנו להצטלם ליד השלט המפורסם של ווגאס, חלפנו על פני מופע המזרקות בבלג'יו ונהנינו בעיקר מהמשקאות הקלים בתוך הלימוזינה ומהחוויה המדהימה הזאת. הילדים, אגב, הכריזו רשמית, שזאת האטרקציה הכי כייפית שהיתה להם עד עכשיו בכל הטיול.
ולסיום - קינחנו בהופעה של רוד סטיוארט בקוליסאום של הסיזר פאלאס. הלכנו רק חגי ואני. את הילדים השארנו במלון עם סבתא. היה סיום מושלם לשבועיים מהסרטים.
ועוד פרט קטן - אחרי כל כך הרבה קזינו, יצאנו בהפסד של 30$ אותם ביזבזנו במכונות ורווח מדהים של 25 סנט... כנראה שאנחנו מסוג האנשים שצריכים לעבוד בשביל הכסף...
מחר אנחנו עוזבים את המלון וחוזרים לנדודים בקרוואן.