בדיוק לפני שבוע עזבנו את ווגאס ויצאנו שוב לטבע. קמנו בבוקר של יום ראשון ברגשות מעורבים - מצד אחד כבר ממש רצינו לחזור לטבע וגם קצת מיצינו את ווגאס. מצד שני, היה כל כך טוב ומפנק במלון שממש היה קשה לעזוב. הילדים בכלל לא רצו לשמוע על חזרה לקרוואן. הם כבר התרגלו לשגרה של אינטרנט חופשי (וטוב!!!), כבלים עם מליון ערוצים ושיחות חופשיות עם חברים מהארץ. אבל ככה זה - דברים טובים באים במנות קטנות ולנו בהחלט נשאר טעם של עוד (אם כי זה כבר ברור לנו שהפעם הבאה בווגאס, אם תהיה כזאת, תהיה בעוד הרבה הרבה שנים ובוודאות בלי הילדים!).
החזרה לקרוואן היתה כרוכה, קודם כל, בהחזרת כל התיקים והשקיות לקרוואן - תהליך שבו היינו עסוקים רוב שעות הבוקר. אני כבר הייתי על סף התמוטטות עצבים רק מלראות את כל ערימות המזוודות , התיקים והשקיות שהצטברו לנו במהלך החמישה ימים במלון, ואחר כך גם למצוא לכל הדברים האלה מקום בחזרה בארונות של הקרוואן. כמעט משימה בלתי אפשרית. רגעים כאלה גורמים לנו לתהות כל פעם מחדש איך יש משפחות שנוסעות לטייל עם ילדים בלי קרוואן. רק המחשבה שצריך כל פעם לארוז ולפרוק מחדש - רק בגלל זה אנחנו מוכנים לוותר על בתי מלון (מוכנים בחפץ לב בתי מלון בלי ילדים ואז אין בעיה לארוז ולפרוק כל היום...).
אחרי שסוף סוף כל הדברים הושבו למקומם בקרוואן וחגי ווידא מליון פעמים שלא שכחנו כלום בחדר, עזבנו סוף סוף את המלון. עכשיו היינו בדרכנו לוולמארט לקניות אחרונות לפני שיוצאים לטבע. ושוב - מליון שקיות ועוד פעם צריך למצוא מקום לכל הדברים - ומי שמכיר אותנו יודע שקניות אוכל אצלנו זה סוג של מחלה...בקיצור, בסביבות 12 בצהרים סיימנו גם את המשימת עונש הזאת. עכשיו היינו במרחק יריקה החוצה מווגאס, אבל היינו חייבים עוד לתדלק וגם למלא גז פרופן. עוד שעה של הסתובבות בווגאס ו...זהו. יצאנו. כבר היה צהרים ואנחנו סוף סוף מתחילים לראות את הכבישים הפתוחים, ובמקרה של נבאדה - היבשים ביותר. מאד מאד מזכיר את הנגב שלנו. לאחר נסיעה מאד קצרה, בערך חצי שעה, הגענו ללייק מיד - האגם המלאכותי הגדול ביותר בארה"ב שנוצר עקב בניית סכר ההובר דאם. זה אגם ענקי ומרשים מאד, גוש ענק של גווני כחול בתוך המדבר הצחיח, מוקף בהרים.
מסתבר שלייק מיד שייך גם הוא לרשות הפארקים הלאומיים של ארה"ב וזה אומר שגם פה יש תכנית ג'וניור. לכן, מיד עם כניסתנו לשמורה, פנינו למרכז המבקרים, בדקנו מה כדאי לעשות במקום והצטיידנו בארבע חוברות ג'וניור. משם פנינו לקמפ אותו הזמנו מראש - lake mead rv village. קמפ מקסים שמשקיף על האגם. מכיוון שאנחנו מטיילים מחוץ לעונה, הקמפ היה כמעט ריק לחלוטין, רק אנחנו ועוד שניים-שלושה קרוואנים. אכלנו צהריים (היינו מורעבים!!!) בקמפ ולאחר שסיימנו נסענו עם הקרוואן למרינה לבדוק מה אפשר לעשות על האגם. ביררנו כל מיני אפשרויות של שיט על האגם ובין לבין, ראינו ממרומי הדק המקיף את המרינה, מליוני דגים - שפמנונים - שמרימים את ראשם אל מחוץ למים וממש "מתחננים" שנזרוק להם קצת אוכל. זה היה מחזה מדהים. בחיים לא ראינו דגים ש"מתקשרים" ככה עם בני אדם. הם ממש הרימו את ראשיהם מעל שפת המים ופתחו את הפה כדי לקבל אוכל. מכיוון שלא באנו עם אוכל מכל סוג שהוא למרינה, ביקשנו בנימוס חתיכת לחם מיפני שהיה על הדק והאכיל את הדגים (היפני הגיע מצוייד עם כיכר לחם שלמה. ככה זה היפנים - תמיד מוכנים עם המצלמה וכל הציוד הנלווה...), וכך זכינו לזרוק פירורי לחם ישירות לתוך הפה של הדגים, שהיו, אגב, ענקיים! ובין הדגים שטו להם אלפי ברווזים יפיפיים בגוונים של ירוק וחום. האמת - אני לא מסוג האנשים שמתלהבים מברווזים ודגים. "כמה כבר אפשר להתרגש מברווז?" אני כל הזמן שואלת את חגי, שמשום מה מת על עופות מכל סוג וחיות בכלל, וגם אוהב לצלם אותם מכל זווית אפשרית. אבל אני חייבת להודות - פה זה היה משהו אחר. כמות מטורפת של דגי ענק שמרימים את ראשם וברווזים בכל הצבעים ש"רבים" איתם על האוכל.... בקיצור, העברנו כמעט שעתיים במרינה וחזרנו לקמפ. את אחה"צ העברנו בשיעורים ובמילוי חוברות הג'וניור ובערב שיחקנו מונופול עם סבתא (הילדים היו חייבים להראות לה את כל ה"אטרקציות" של הקרוואן...).
בבוקר שלמחרת מיהרנו למרכז המבקרים להחזיר את חוברות הריינג'ר כדי לקבל את התג. להפתעתנו, המרכז היה סגור! זה עוד לא קרה לנו אף פעם בטיול. איזה אכזבה! החלטנו לא לוותר. נסענו לפתח השמורה ושאלנו את אחד הריינג'רים מה אפשר לעשות? איך הילדים יקבלו את התג אם מרכז המבקרים סגור? אחרי שיחה ארוכה ובירורים טלפוניים הסתבר כי בעיר בולדר סיטי הקרובה, נמצא מרכז המבקרים הגדול שבו נמצאת ריינג'רית תורנית והיא תיתן את התג לילדים. לא התעצלנו - נסענו עד בולדר סיטי (טוב, זה היה בדיוק 10 דקות נסיעה...) היישר למרכז המבקרים הגדול (לאמריקאים יש תסביך עם גודל....כל דבר חייב שיהיה לו את התואר - גדול, אף על פי שמרכז זה לא היה גדול יותר מהמרכז שבו היינו ביום הקודם...).הריינג'רית התורנית היתה מקסימה. מכיוון שהיינו לבד והיא נראתה די משועממת, היא עשתה לנו טקס השבעה ארוך במיוחד, בדקה את כל החוברות בעיון רב ואפילו שאלה שאלות על ישראל. בסופו של דבר, הילדים קיבלו גם תג וגם פאטץ'. שמחה גדולה.
כשיצאנו מטקס ההשבעה, החלטנו לעשות סיבוב ברחוב הראשי של העיר. השעה היתה בערך 10 בבוקר והיה נדמה כאילו כולם בעיר עוד ישנים...הרחוב היה חצי ריק ואנחנו הסתובבנו ברחוב שנראה שהזמן עצר בו מלכת...רחוב מקסים עם כל מיני חנויות וינטג', גלריות ובתי קפה. באחד מבי הקפה היה שלט: "פה פתוח משעה 7-11 בבוקר". כן כן, החיים הטובים - עובדים 4 שעות ביום ובשאר הזמן נחים.
אחרי בולדר סיטי חזרנו למרינה ועלינו על שיט תיירותי ונחמד על ספינת ה-desert princess. זוהי ספינת קיטור ששטה על אגם מיד ומגיעה עד למרגלות סכר ההובר דאם. השיט אורך כשעה וחצי ובמהלכו יש מלא הסברים על האגם, תהליך בניית הסכר ועוד ועוד. היה נחמד מאד, במיוחד 10 הדקות הראשונות - אז הילדים עוד התלהבו ורצו בין הסיפונים השונים. אח"כ הקפטן ביקש שכל מי שיש לו ילדים, מתבקש להשגיח עליהם ושאסור לרוץ על הסיפון. מכיוון שהילדים היחידים על הספינה היו שלנו, פה בערך נגמר הכייף....מה שווה השייט אם אי אפשר להשתולל?.... אחרי השיט חזרנו לקמפ לעוד אחה"צ של מנוחה, שיעורים וכביסות.
את היום שלישי שלנו בטבע הקדשנו לסכר ההובר דאם. בטיול הקודם שלנו לפני 3 שנים, וויתרנו על המקום מפאת חוסר זמן. הפעם ידענו שזאת אחת האטרקציות שאנחנו מאד רוצים לראות. אבל עוד לפני שנכנסנו לסכר עצמן, ביקרנו על הגשר שנמצא מעליו. את הגשר הזה ראינו בפעם הראשונה ב"מירוץ למליון" וידענו שגם אנחנו עוד נהיה שם.... מדובר בגשר הגדול/גבוה ביותר בארה"ב ובחלקו המערבי של העולם כולו!!! הדבר היפה הוא שבנו לצד הגשר מעין טיילת להולכי רגל וכך ניתן ללכת על הגשר, צמוד לכביש המהיר, ולהשקיף מלמעלה על הסכר העצום ועל כל הנוף מסביב. המחזה עוצר נשימה ואי אפשר שלא להתפעל מהקמתו של גשר כזה. אחרי הסיור על הגשר, נסענו עוד כמה קילומטרים לחניית ההובר דאם. הסכר הענק הזה הוא באמת תופעה מדהימה. בסרט שראינו בכניסה לאתר, מדובר על כך שזהו אחד המבנים מעשה ידי אדם, המדהימים ביותר בעולם - אולי רק שני לפירמידות במצרים!
אחרי סיור מעמיק במקום שארך קרוב ל-4 שעות, למדנו על האנשים שהגו את הרעיון ויזמו את הפרוייקט, על מימון הפרוייקט, על תהליך הבנייה המטורף שהנמשך 4 שנים - שנתיים פחות מהמתוכנן. למדנו מה עושים עם כל המים ש"נחסמים" בעקבות הסכר, לאן הולך החשמל ואיך הוא נוצר. למדנו על כמויות הפועלים שעבדו בפרוייקט - 3500 פועלים שעבדו ב-3 משמרות, 7 ימים בשבוע בלי הפסקה. הדבר הזה עניין במיוחד את הילדים שלנו, שהיו המומים מכך שהפועלים קיבלו רק 2$ בשבוע. יואב אמר שהבוסים שלהם היו קמצנים...ויובל לא נרגעה מכך שהיו לפועלים רק שני ימי חופש בשנה!!!
במהלך הביקור בסכר ירדנו לתחתית הסכר לאיזור הטורבינות. הסיור כולו היה מרתק ואי אפשר היה שלא להתפעל מהפרוייקט העצום והמדהים הזה. בסוף הסיור, עלינו לקומת המוזיאון ושם הילדים התנסו בעצמם בהפקת חשמל.
אין מילים - היה פשוט מדהים.
לאחר בוקר גדוש במידע ובלימודים, חזרנו לקרוואן בצהריים, די מותשים ובעיקר רעבים. הכנו ארוחת צהרים בחנייה והחלטנו להתחיל בנסיעה לכיוון קינגמן שבאריזונה. עלינו על כביש 93 לכיוון דרום והתחלנו בנסיעה די משעממת בנוף המדברי המוכר לנו כל כך. זה היה משהו שדומה לנסיעה לאזור שדה בוקר (משפחת מנור - זה בשבילכם...).
לקראת שעות אחה"צ המאוחרות הגענו לעיר קינגמן והתמקמנו בחניית וולמארט האהובה עלינו כל כך. עשינו קניות, כמובן, הכנו ארוחת ערב ואח"כ יצאנו , רק הבנות, לסיבוב שופינג קצר (אך בהחלט שווה) בסניף של "רוס" הקרוב. בשלב הזה התחיל כבר להתענן ולהתקרר, ועד שחזרנו לקרוואן כבר היה זרזוף שבמהלך הלילה התגבר לגשם אמיתי...איזה באסה. זה היה הגשם הראשון מאז שברחנו מהגשם של וויומינג...
בבוקר החלטנו שמתחילים בנסיעה על כביש 66 המיתולוגי, כאשר היעד הבא שלנו הוא פארק "ג'ושוע טרי" בקליפורניה. מכיוון שאנחנו לא בלחץ, הארכנו טיפה את הדרך כדי לנסוע בכביש 66. מדובר בכביש ההסטורי , הראשון שנבנה בארה"ב כדי לחבר בין המזרח למערב. הוא מתחיל בשיקגו ומסתיים בליפורניה. עד היום יש עיירות קטנות ואותנטיות הפזורות לצד הכביש המפורסם הזה. הראשונה בה ביקרנו היא, כאמור, קינגמן. אמנם היום מדובר בעיר גדולה אבל ביקור קצר שערכנו במרכז המבקרים שבה, הוכיח לנו עד כמה האנשים שחיים בה מנסים לשמר את האותנטיות ואת ה"רוח" של המקום.
הנסיעה על הכביש עצמו די משעממת. מדי פעם ראינו כמה בתים נידחים לצד הכביש. באיזשהו שלב, הדרך הפכה ונעשתה הררית, מאד קשה לנסיעה. לאחר כמעט שעה של פיתולים הגענו לעיר המיתולוגית oatman. באמת מקום הזוי. עיר מערב פרוע אמיתית לגמרי, כמו בסרטים. העיר קיימת עוד מימי ה"בהלה לזהב", בנויה כולה סביב רחוב קטן וצר כשמשני צדדיו ישנם מבני עץ - פעם הם בטח שימשו לחנויות/בתים. היום הם חנויות מזכרות לתיירים. בכל אופן ישנם המון דברים שנשתמרו מהתקופה הישנה. לצערנו, מופע יריות שמתקיים בדר"כ כל יום, לא התקיים כשהיינו עקב מזג האויר. בכל זאת נהנינו מאד משיטוט ברחוב. הסברנו לילדים שעדיין אנשים חיים פה גם היום ושזה בכלל מקום אמיתי. יובל, כדרכה, סיכמה את זה: " במקום הזה חיים אנשים משועממים ומסכנים"....
עכשיו אני עושה הפסקה קצרה. יש פה אצלנו בעיות חשמל בקרוואן, ולפני שהכל יימחק לי, אני שולחת את החלק הזה. חלק ב' - יעלה ביום-יומיים הבאים מלוס אנג'לס.
החזרה לקרוואן היתה כרוכה, קודם כל, בהחזרת כל התיקים והשקיות לקרוואן - תהליך שבו היינו עסוקים רוב שעות הבוקר. אני כבר הייתי על סף התמוטטות עצבים רק מלראות את כל ערימות המזוודות , התיקים והשקיות שהצטברו לנו במהלך החמישה ימים במלון, ואחר כך גם למצוא לכל הדברים האלה מקום בחזרה בארונות של הקרוואן. כמעט משימה בלתי אפשרית. רגעים כאלה גורמים לנו לתהות כל פעם מחדש איך יש משפחות שנוסעות לטייל עם ילדים בלי קרוואן. רק המחשבה שצריך כל פעם לארוז ולפרוק מחדש - רק בגלל זה אנחנו מוכנים לוותר על בתי מלון (מוכנים בחפץ לב בתי מלון בלי ילדים ואז אין בעיה לארוז ולפרוק כל היום...).
אחרי שסוף סוף כל הדברים הושבו למקומם בקרוואן וחגי ווידא מליון פעמים שלא שכחנו כלום בחדר, עזבנו סוף סוף את המלון. עכשיו היינו בדרכנו לוולמארט לקניות אחרונות לפני שיוצאים לטבע. ושוב - מליון שקיות ועוד פעם צריך למצוא מקום לכל הדברים - ומי שמכיר אותנו יודע שקניות אוכל אצלנו זה סוג של מחלה...בקיצור, בסביבות 12 בצהרים סיימנו גם את המשימת עונש הזאת. עכשיו היינו במרחק יריקה החוצה מווגאס, אבל היינו חייבים עוד לתדלק וגם למלא גז פרופן. עוד שעה של הסתובבות בווגאס ו...זהו. יצאנו. כבר היה צהרים ואנחנו סוף סוף מתחילים לראות את הכבישים הפתוחים, ובמקרה של נבאדה - היבשים ביותר. מאד מאד מזכיר את הנגב שלנו. לאחר נסיעה מאד קצרה, בערך חצי שעה, הגענו ללייק מיד - האגם המלאכותי הגדול ביותר בארה"ב שנוצר עקב בניית סכר ההובר דאם. זה אגם ענקי ומרשים מאד, גוש ענק של גווני כחול בתוך המדבר הצחיח, מוקף בהרים.
מסתבר שלייק מיד שייך גם הוא לרשות הפארקים הלאומיים של ארה"ב וזה אומר שגם פה יש תכנית ג'וניור. לכן, מיד עם כניסתנו לשמורה, פנינו למרכז המבקרים, בדקנו מה כדאי לעשות במקום והצטיידנו בארבע חוברות ג'וניור. משם פנינו לקמפ אותו הזמנו מראש - lake mead rv village. קמפ מקסים שמשקיף על האגם. מכיוון שאנחנו מטיילים מחוץ לעונה, הקמפ היה כמעט ריק לחלוטין, רק אנחנו ועוד שניים-שלושה קרוואנים. אכלנו צהריים (היינו מורעבים!!!) בקמפ ולאחר שסיימנו נסענו עם הקרוואן למרינה לבדוק מה אפשר לעשות על האגם. ביררנו כל מיני אפשרויות של שיט על האגם ובין לבין, ראינו ממרומי הדק המקיף את המרינה, מליוני דגים - שפמנונים - שמרימים את ראשם אל מחוץ למים וממש "מתחננים" שנזרוק להם קצת אוכל. זה היה מחזה מדהים. בחיים לא ראינו דגים ש"מתקשרים" ככה עם בני אדם. הם ממש הרימו את ראשיהם מעל שפת המים ופתחו את הפה כדי לקבל אוכל. מכיוון שלא באנו עם אוכל מכל סוג שהוא למרינה, ביקשנו בנימוס חתיכת לחם מיפני שהיה על הדק והאכיל את הדגים (היפני הגיע מצוייד עם כיכר לחם שלמה. ככה זה היפנים - תמיד מוכנים עם המצלמה וכל הציוד הנלווה...), וכך זכינו לזרוק פירורי לחם ישירות לתוך הפה של הדגים, שהיו, אגב, ענקיים! ובין הדגים שטו להם אלפי ברווזים יפיפיים בגוונים של ירוק וחום. האמת - אני לא מסוג האנשים שמתלהבים מברווזים ודגים. "כמה כבר אפשר להתרגש מברווז?" אני כל הזמן שואלת את חגי, שמשום מה מת על עופות מכל סוג וחיות בכלל, וגם אוהב לצלם אותם מכל זווית אפשרית. אבל אני חייבת להודות - פה זה היה משהו אחר. כמות מטורפת של דגי ענק שמרימים את ראשם וברווזים בכל הצבעים ש"רבים" איתם על האוכל.... בקיצור, העברנו כמעט שעתיים במרינה וחזרנו לקמפ. את אחה"צ העברנו בשיעורים ובמילוי חוברות הג'וניור ובערב שיחקנו מונופול עם סבתא (הילדים היו חייבים להראות לה את כל ה"אטרקציות" של הקרוואן...).
בבוקר שלמחרת מיהרנו למרכז המבקרים להחזיר את חוברות הריינג'ר כדי לקבל את התג. להפתעתנו, המרכז היה סגור! זה עוד לא קרה לנו אף פעם בטיול. איזה אכזבה! החלטנו לא לוותר. נסענו לפתח השמורה ושאלנו את אחד הריינג'רים מה אפשר לעשות? איך הילדים יקבלו את התג אם מרכז המבקרים סגור? אחרי שיחה ארוכה ובירורים טלפוניים הסתבר כי בעיר בולדר סיטי הקרובה, נמצא מרכז המבקרים הגדול שבו נמצאת ריינג'רית תורנית והיא תיתן את התג לילדים. לא התעצלנו - נסענו עד בולדר סיטי (טוב, זה היה בדיוק 10 דקות נסיעה...) היישר למרכז המבקרים הגדול (לאמריקאים יש תסביך עם גודל....כל דבר חייב שיהיה לו את התואר - גדול, אף על פי שמרכז זה לא היה גדול יותר מהמרכז שבו היינו ביום הקודם...).הריינג'רית התורנית היתה מקסימה. מכיוון שהיינו לבד והיא נראתה די משועממת, היא עשתה לנו טקס השבעה ארוך במיוחד, בדקה את כל החוברות בעיון רב ואפילו שאלה שאלות על ישראל. בסופו של דבר, הילדים קיבלו גם תג וגם פאטץ'. שמחה גדולה.
כשיצאנו מטקס ההשבעה, החלטנו לעשות סיבוב ברחוב הראשי של העיר. השעה היתה בערך 10 בבוקר והיה נדמה כאילו כולם בעיר עוד ישנים...הרחוב היה חצי ריק ואנחנו הסתובבנו ברחוב שנראה שהזמן עצר בו מלכת...רחוב מקסים עם כל מיני חנויות וינטג', גלריות ובתי קפה. באחד מבי הקפה היה שלט: "פה פתוח משעה 7-11 בבוקר". כן כן, החיים הטובים - עובדים 4 שעות ביום ובשאר הזמן נחים.
אחרי בולדר סיטי חזרנו למרינה ועלינו על שיט תיירותי ונחמד על ספינת ה-desert princess. זוהי ספינת קיטור ששטה על אגם מיד ומגיעה עד למרגלות סכר ההובר דאם. השיט אורך כשעה וחצי ובמהלכו יש מלא הסברים על האגם, תהליך בניית הסכר ועוד ועוד. היה נחמד מאד, במיוחד 10 הדקות הראשונות - אז הילדים עוד התלהבו ורצו בין הסיפונים השונים. אח"כ הקפטן ביקש שכל מי שיש לו ילדים, מתבקש להשגיח עליהם ושאסור לרוץ על הסיפון. מכיוון שהילדים היחידים על הספינה היו שלנו, פה בערך נגמר הכייף....מה שווה השייט אם אי אפשר להשתולל?.... אחרי השיט חזרנו לקמפ לעוד אחה"צ של מנוחה, שיעורים וכביסות.
את היום שלישי שלנו בטבע הקדשנו לסכר ההובר דאם. בטיול הקודם שלנו לפני 3 שנים, וויתרנו על המקום מפאת חוסר זמן. הפעם ידענו שזאת אחת האטרקציות שאנחנו מאד רוצים לראות. אבל עוד לפני שנכנסנו לסכר עצמן, ביקרנו על הגשר שנמצא מעליו. את הגשר הזה ראינו בפעם הראשונה ב"מירוץ למליון" וידענו שגם אנחנו עוד נהיה שם.... מדובר בגשר הגדול/גבוה ביותר בארה"ב ובחלקו המערבי של העולם כולו!!! הדבר היפה הוא שבנו לצד הגשר מעין טיילת להולכי רגל וכך ניתן ללכת על הגשר, צמוד לכביש המהיר, ולהשקיף מלמעלה על הסכר העצום ועל כל הנוף מסביב. המחזה עוצר נשימה ואי אפשר שלא להתפעל מהקמתו של גשר כזה. אחרי הסיור על הגשר, נסענו עוד כמה קילומטרים לחניית ההובר דאם. הסכר הענק הזה הוא באמת תופעה מדהימה. בסרט שראינו בכניסה לאתר, מדובר על כך שזהו אחד המבנים מעשה ידי אדם, המדהימים ביותר בעולם - אולי רק שני לפירמידות במצרים!
אחרי סיור מעמיק במקום שארך קרוב ל-4 שעות, למדנו על האנשים שהגו את הרעיון ויזמו את הפרוייקט, על מימון הפרוייקט, על תהליך הבנייה המטורף שהנמשך 4 שנים - שנתיים פחות מהמתוכנן. למדנו מה עושים עם כל המים ש"נחסמים" בעקבות הסכר, לאן הולך החשמל ואיך הוא נוצר. למדנו על כמויות הפועלים שעבדו בפרוייקט - 3500 פועלים שעבדו ב-3 משמרות, 7 ימים בשבוע בלי הפסקה. הדבר הזה עניין במיוחד את הילדים שלנו, שהיו המומים מכך שהפועלים קיבלו רק 2$ בשבוע. יואב אמר שהבוסים שלהם היו קמצנים...ויובל לא נרגעה מכך שהיו לפועלים רק שני ימי חופש בשנה!!!
במהלך הביקור בסכר ירדנו לתחתית הסכר לאיזור הטורבינות. הסיור כולו היה מרתק ואי אפשר היה שלא להתפעל מהפרוייקט העצום והמדהים הזה. בסוף הסיור, עלינו לקומת המוזיאון ושם הילדים התנסו בעצמם בהפקת חשמל.
אין מילים - היה פשוט מדהים.
לאחר בוקר גדוש במידע ובלימודים, חזרנו לקרוואן בצהריים, די מותשים ובעיקר רעבים. הכנו ארוחת צהרים בחנייה והחלטנו להתחיל בנסיעה לכיוון קינגמן שבאריזונה. עלינו על כביש 93 לכיוון דרום והתחלנו בנסיעה די משעממת בנוף המדברי המוכר לנו כל כך. זה היה משהו שדומה לנסיעה לאזור שדה בוקר (משפחת מנור - זה בשבילכם...).
לקראת שעות אחה"צ המאוחרות הגענו לעיר קינגמן והתמקמנו בחניית וולמארט האהובה עלינו כל כך. עשינו קניות, כמובן, הכנו ארוחת ערב ואח"כ יצאנו , רק הבנות, לסיבוב שופינג קצר (אך בהחלט שווה) בסניף של "רוס" הקרוב. בשלב הזה התחיל כבר להתענן ולהתקרר, ועד שחזרנו לקרוואן כבר היה זרזוף שבמהלך הלילה התגבר לגשם אמיתי...איזה באסה. זה היה הגשם הראשון מאז שברחנו מהגשם של וויומינג...
בבוקר החלטנו שמתחילים בנסיעה על כביש 66 המיתולוגי, כאשר היעד הבא שלנו הוא פארק "ג'ושוע טרי" בקליפורניה. מכיוון שאנחנו לא בלחץ, הארכנו טיפה את הדרך כדי לנסוע בכביש 66. מדובר בכביש ההסטורי , הראשון שנבנה בארה"ב כדי לחבר בין המזרח למערב. הוא מתחיל בשיקגו ומסתיים בליפורניה. עד היום יש עיירות קטנות ואותנטיות הפזורות לצד הכביש המפורסם הזה. הראשונה בה ביקרנו היא, כאמור, קינגמן. אמנם היום מדובר בעיר גדולה אבל ביקור קצר שערכנו במרכז המבקרים שבה, הוכיח לנו עד כמה האנשים שחיים בה מנסים לשמר את האותנטיות ואת ה"רוח" של המקום.
הנסיעה על הכביש עצמו די משעממת. מדי פעם ראינו כמה בתים נידחים לצד הכביש. באיזשהו שלב, הדרך הפכה ונעשתה הררית, מאד קשה לנסיעה. לאחר כמעט שעה של פיתולים הגענו לעיר המיתולוגית oatman. באמת מקום הזוי. עיר מערב פרוע אמיתית לגמרי, כמו בסרטים. העיר קיימת עוד מימי ה"בהלה לזהב", בנויה כולה סביב רחוב קטן וצר כשמשני צדדיו ישנם מבני עץ - פעם הם בטח שימשו לחנויות/בתים. היום הם חנויות מזכרות לתיירים. בכל אופן ישנם המון דברים שנשתמרו מהתקופה הישנה. לצערנו, מופע יריות שמתקיים בדר"כ כל יום, לא התקיים כשהיינו עקב מזג האויר. בכל זאת נהנינו מאד משיטוט ברחוב. הסברנו לילדים שעדיין אנשים חיים פה גם היום ושזה בכלל מקום אמיתי. יובל, כדרכה, סיכמה את זה: " במקום הזה חיים אנשים משועממים ומסכנים"....
עכשיו אני עושה הפסקה קצרה. יש פה אצלנו בעיות חשמל בקרוואן, ולפני שהכל יימחק לי, אני שולחת את החלק הזה. חלק ב' - יעלה ביום-יומיים הבאים מלוס אנג'לס.
איך אני אוהבת את הסיכומים של יובל.. אני מוסיפה הערה של עידו..: " אני לא מאמין עליכם..איך לא נסענו איתם?!"
השבמחקנשיבוקים לכולם..דינה
סמיילי גדול ממשפחת מנור.
השבמחקאבל, נו באמת, איך אפשר להתייחס לנסיעה לאזור שדה בוקר כ"נסיעה די משעממת בנוף המדברי..."
הרי רק מההתרגשות להגיע לשדה בוקר אתה כבר לא משועמם...
ואם כבר אז הבעיה היא השעמום בשדה בוקר ולא בדרך אליה...
עוד סמיילי, קטנצ'יק...
קוראת אותך ונהנית עד בלי די!
אסי, עם תוספת של ד"ש חם מכל אוהביך בגיזרה שלי.
כמה חוויות.. :-) תענוג. הקראתי גם לשי והוא מוסר ליואב שהוא חסר כאן מאוד!! מלי
השבמחק