קמנו די מוקדם והמשכנו בנסיעה לזאיון. הגענו די מהר ומיד פנינו להזמין
לנו עוד שני לילות בקמפ של הפארק. היה מלא מקום פנוי (בניגוד גמור לשיא העונה בקיץ
– אז יש להזמין מקום מספר חודשים מראש). אחר כך, רצנו מהר למרכז המבקרים בניסיון
להשיג אישור הליכה ל"סאבוויי" ליום המחרת.
פה אני פותחת סוגריים להסבר על מסלול הסאבווי:
במהלך ההכנות לטיול הזה, קראתי לא מעט חומר על מסלולים שונים בפארקים
השונים. באחד הבלוגים היה תיאור של זוג ישראלים שנסעו ליוטה ומכל המסלולים שעשו,
הכי אהבו את ה"סאבוויי" בזאיון. היו הרבה תמונות בבלוג – מראות שלא
מהעולם הזה – ויחד איתן תיאור כמעט בלתי אפשרי של הקושי להשיג אישור להכנס למסלול
הזה. מסתבר שמדובר בהגרלה אליה צריך להרשם כמה חודשים מראש כדי לזכות באישור –
פרמיט מיוחד – שרק איתו אפשר להכנס למסלול.
רק מעטים, בסביבות 60-80 איש ביום (אשר מגיעים מכל העולם!), מורשים להכנס
למסלול הזה. כמו כן, מדובר במסלול קשה מאד – 9 מייל של הליכה בעליות וירידות בתוך
ערוץ נהר הזורם בתוך הקניון הצר. ההליכה במרבית הדרך היא על בולדרים, סלעי ענק
והליכה מאומצת בתוך המים הקפואים.
כשנפרדנו ממשפחת קורין, הבטחנו להם תמונות מהסאבוויי. לא ידענו אם
נקבל עוד פעם פרמיט (את הפרמיט מקבלים רק עבור היום הספיציפי בו מתעתדים להיות
במסלול) אבל החלטנו שננסה בכל מקרה. אם כן, כאמור, הגענו לריינג'ר לבקש פרמיט נוסף
ליום המחרת. באדישות רבה הוא הודיע לנו שאין מקום – לא היום, לא מחר ולא מחרתיים,
אבל אי אפשר לדעת – אולי יהיו ביטולים. אמר לנו שכדאי לחזור בצהריים ליתר בטחון
ולבדוק. היינו מבואסים ומיואשים. אחת הסיבות שרצינו לחזור לזאיון, היתה בשביל
לעשות את המסלול הזה. ככל שלמדנו עליו, רק עשה יותר חשק לעשות אותו. התנחמנו בטיול
אופניים לאורך נהר הוירג'ין שבפארק. היה נחמד אך קצר מדי. ואז החלטנו לעשות מסלול
משפחתי קצר לבריכות האמרלד. התחלנו את המסלול נטולי אנרגיות לחלוטין – הילדים היו
מבואסים, לא רצו לבוא איתנו, התבכיינו ללא הפסק. אז אמרנו שנלך רק עד הבריכה
הראשונה, אליה הגענו בדיוק אחרי רבע שעה הליכה...הבריכה היתה סוג של שלולית וחגי
הודיע לנו שממשיכים לבריכות השניות (האמצעיות). לאחר התבכיינות נוספת ועוד רבע שעה
הליכה, הגענו לעוד שלולית... פה כבר היתה מחאה. הילדים הודיעו שהם לא ממשיכים לשום
מקום והם חוזרים לקרוואן. חגי ניסה בכוח ובשכנועים רבים לפתות אותם להמשך הליכה
לבריכות העליונות, אך ללא הועיל. עד שלפתע, מכיוון בלתי צפוי לחלוטין, נוצר בקע
בחומת ההתנגדות – נגה הודיעה שהיא הולכת עם אבא: "זה בכלל לא קשה העלייה
הזאת, אני דווקא אוהבת ללכת..." (אמירה שהרימה יותר מגבה אחת, זאת לאור
העובדה שעד לבריכה הראשונה היא נגררה בקושי רב והתבכיינויות ללא סוף...). חגי קפץ
על המציאה ופה נפרדו דרכינו: יובל ויונתן מובילים במהירות למטה ונגה מובילה כלפי
מעלה. אני חזרתי עם שלושת המקטרים לתחילת המסלול וחגי המשיך עם נגה לעלייה של עוד
כחצי קילומטר. הבריכה העליונה, כפי שראינו בתמונות, היתה קצת יותר שווה משתי
קודמותיה...
עם החזרה ללודג', המקום בו היינו אמורים לקחת את השאטל של הפארק בחזרה
למרכז המבקרים, עמד לו במרכז דשא, צבי גאה בעל קרניים מרשימות, ונתן הופעה אבירית
לקהל המצלמים.
חזרנו למרכז המבקרים לבדוק האם השתנה הסטטוס לגבי הסאבוויי. לצערנו
הרב, הודיעו לנו כי אין מקום ושכדאי להגיע מחר בבוקר בשעה שמונה כדי לקבל מקום
למחרתיים. למחר, כך הודיעו לנו, אין סיכוי. היינו על סף ייאוש. חגי כל כך רצה
לעשות את המסלול עם הילדים, ולאור מזג האויר הצפוי לעוד יומיים, נראה כי סיכויינו
הולכים וקטנים...היום בבוקר, השכמנו קום בצורה יוצאת דופן. חגי רץ מהקמפ למרכז המבקרים
והגיע כ-20 דקות לפני פתיחתו. עם בואו, ראה כבר בסביבות 10 אנשים עומדים
בתור...איזה באסה!
לסיפור הזה, בסופו של דבר, יש סוף טוב- באופן מפתיע, הריינג'ר הודיע
שהתפנו עוד שלושה מקומות להיום! אמנם היה קצת מאוחר אך חגי קפץ על ההזדמנות. הודיע
לי בקשר להתחיל לקפל את הקרוואן, להעיר את הילדים, ולהתחיל להתארגן – תחילת מבצע
סאבוויי יוצא לדרך!
בעוד חגי נוסע במהירות לנקודת ההתחלה (כ-45 דקות נסיעה), אני הכנתי
סנדויצ'ים, מים, בגדים להחלפה ועוד ועוד). ההליכה מוערכת בשמונה שעות, ומכיוון שהימים מתקצרים ומסוכן להכנס לחשיכה, יש מעט מאד זמן
לעמוד במשימה. הגענו למגרש חנייה קטן אך מלא במכוניות – של כל אלה ברי המזל שנפל
בחלקם לטעום את המסלול המדהים הזה.
ועוד קצת על המסלול עצמו - כך
מתאר זאת חגי:
מתחילים בנקודה left
fork trail, ב-8.6 מייל צפונית לעיר
וירג'ין הקרובה לכניסה הדרומית של זאיון. בחניית כורכר קטנה, מתחילים הליכה של כרבע
שעה עד למצוק, משם יורדים ירידה תלולה מאד עד לערוץ הנחל. בערוץ פונים שמאלה ועולים
עם הערוץ שהינו ברובו הליכה לא פשוטה על בולדרים על הנהר ולצדדיו. באמצע הדרך, מצד
שמאל, על סלע אפור, ישנן טביעות רגליים במאגמה של רגלי דינוזאורים. בהמשך העלייה, הקניון
הולך ונהיה צר יותר ויותר, ובשלב מסויים מתרבים המפלונים. כשהקניון ממש מתחיל להסגר,
יש משטחי סלע אדום שיוצרים מדרגות של מפלוני מים. המראה עוצר נשימה. בהליכה על המדרגות
האלו, כשהרגלים נרטבות, המקום מסמל את תחילת הכניסה לתוך הסאבוויי עצמו, כאשר בצדדי
הקניון מתחילים לראות את הצורה המאפיינת את הסאבוויי – קימור כמו חצי צינור בכל אחד
מצדדי הקניון. לאחר הליכה קצרה נוספת, מתגלה לפתע הכניסה לסאבוויי הנראית כמו כניסה
לרכבת תחתית בתוך סלע – מחזה מדהים ביופיו, מיוחד, יצירת טבע מדהימה שאין שני לה. כאשר
נכנסים ממש לתוך "הצינור" – מתגלות בפנים בריכות מים כחולים וצלולים, שרק
מגבירות את יופיו של המחזה המדהים הזה. טיפה מעבר לסאבויי, ישנן בריכות מים צרות ושקופות,
שנותנות תחושה כאילו הגענו לאוצר באחד מסרטיו של "אינדיאנה גונס". הכניסה
לתוך המים הקפואים הללו, והליכה של עוד 20 מטר, מביאים אותנו למפל קטן נוסף.המבט מתוך הסאבווי החוצה, עם השתקפות האור מבחוץ ובריכות המים הצלולות, נותן מחזה שהוא התמונה המפורסמת של הסאבוויי, ואין מדובר בתעלול פוטושופ!!!
ההליכה חזרה היא על אותו ערוץ. יש להיזהר שלא לפספס את נקודת העלייה ולאחר הליכה קשה ומתישה עד אותה נקודה, מקבלים את העלייה התלולה כ"פינוק" לסיום. שווה כל רגע וטיפת זיעה!!!
בפרידה מהירה, יצאו חגי ושני הגדולים לדרך, עמוסים בממתקים שקיבלו ערב
לפני ביום ההלואין...אני נשארתי עם יואב ונגה בקרוואן – עשינו שעורים, ראינו
סרטים, הכנו אוכל, אפילו הצלחתי לנוח ולקרוא. היה רגוע ושקט. חיכינו בסבלנות
למטיילים. קבעתי עם חגי שברגע שהם מתקרבים לאיזור עם קליטה הוא מודיע לי בקשר שהם
קרובים. בסביבות ארבע, שמענו בקשר סימן חיים ראשון – איזו שמחה היתה בקרוואן,
כאילו נפרדנו לפני שנה...תוך חצי שעה בערך חגי והילדים כבר היו בקרוואן – מפורקים,
מותשים וגמורים. אבל מה זה מרוצים...הילדים היו מלאי חוויות – בעיקר מהקושי של
המסלול, והיו מאד גאים בעצמם על זה שהצליחו לעבור את כל התלאות והמכשולים שבדרך.
התמונות – מדהימות. חגי אמר שזה המקום הכי יפה שהוא ראה בחיים שלו, אמיתי!
בקיצור, אם עוד לא הבנתם, ה"סאבוויי "– הוא הוא הגראנד
פינאלה שלנו ליוטה בכלל ולפארק זאיון בפרט!
מחר אנחנו נפרדים מזאיון אחרי שהייה של 5 ימים במקום המדהים הזה.
אנחנו כל הזמן מנסים לבדוק עם עצמנו מה היה המקום שהכי אהבנו, מאיזה פארק הכי
התלהבנו, איפה היה הכי יפה...אחרי הארצ'ס היינו בטוחים שכבר שום דבר לא ילהיב
אותנו...התברר שטעינו. מאז היו כל כך הרבה מקומות מדהימים – כל אחד עם הייחוד שלו
וקשה להחליט מה יותר יפה. בכל זאת, לזאיון – יש לנו חיבה מיוחדת. זאת הפעם השניה
שאנחנו מבקרים בו. כבר לפני שלוש שנים התלהבנו ממנו מאד, ועכשיו, אחרי הביקור
ב"סאבוויי" – אפשר להגיד ש"נכבשנו" . באמת שהנופים פה הם משהו
אחר – שילוב של ההרים הגבוהים, הסלעים האדומים והצהובים בשילוב עם השלכת המקסימה –
כל אלה הופכים את המקום הזה למדהים עוד יותר.
מחר, מתחילים בנסיעה לכיוון לאס-ווגאס. הילדים כבר לא יכולים לחכות –
בווגאס אנחנו פוגשים בעוד עשרה ימים את סבתא מינה והתכניות עמוסות וגדושות...
מיוטה אנחנו נפרדים אחרי 3 שבועות מדהימים. זו היתה המדינה שהכי אהבנו
– נופים עוצרי נשימה, אנשים מקסימים וחברותיים, שלכת מהממת ביופיה, הקורינים שהיו
אתנו ויחד איתם טיילנו במקומות מדהימים, מואב- העיר שכל כך אהבנו, הפארקים
המקסימים בהם ביקרנו ובמיוחד – מזג האויר החם והשמש התמידית.
את גלריית התמונות המרשימה של זאיון, אעלה בהזדמנות הראשונה מלאס ווגאס, אוטוטו...
כרגיל נפלא להיות אתכם דרך הקריאה בבלוג מחכה לתמונות המשיכו להנות
השבמחק