החיים בקרוואן עם ארבעה ילדים...

 השבוע חגגנו חודש לטיול שלנו...אמנם רק חודש אבל מרגיש כמו חיים שלמים. העוצמה של החוויות, המקומות שאנחנו רואים, ההתרגשויות, האטרקציות – כל אלה ועוד הרבה יותר – הופכים את החיים ביחד למאד מאד אינטנסיביים. לפעמים זה מאד מאד כייף, ולפעמים זה יכול להיות – איך נאמר בעדינות – מאתגר...

לפני שיצאנו לטיול, כמעט כל מי ששמע על הרעיון, התפלא, בלשון המעטה, על ה"אומץ" להיות סגורים 24/7 בקרוואן עם ארבעה ילדים. אז החלטנו לשתף בכמה תובנות, שהן לגמרי תובנות פרטיות שלנו, על השגרה היומיומית אצלנו בקרוואן.

הימים מתחילים מאד מאד בעצלתיים. בניגוד גמור לבית במושב, בו החבר'ה שלנו ידועים כמשכימי קום, פה לפני 8-9 בבוקר - אין בכלל עם מי לדבר. ואז מתחילים בהתארגנויות של בוקר הכוללות משימות מאד מסובכות כגון: צחצוח שיניים, מקלחות, התלבשויות ועוד מהסוג הזה. אם אנחנו מחוברים למים וחשמל, יש להוסיף לזה את כל משימות הניתוק של הצינורות ומילוי המיכל למים הנקיים. עניין זה מצריך הורדה – דמפינג של כל המים השחורים והאפורים, ניתוק כבל החשמל – כל אלה פעולות ששני הבנים כבר למדו לבצע בכוחות עצמם והם מתפעלים זאת בצורה מצויינת (אלא אם כן, יורד גשם, וממש ממש קר בחוץ – פתאום הם שוכחים איך מבצעים זאת, ואז אבא היחיד שזוכר, "זוכה" לעשות זאת) . בינתיים, מכינים ארוחת בוקר – שוב, מה שפעם במושב הסתכם בקורנפלקס, הפך פה בטיול לארוחות בוקר גורמה של מלון 5 כוכבים...(פנקייקים, בייקון, בייגל'ס ועוד גודי'ס מהסוג האמריקאי). בזמן הזה של ההתארגנויות וארוחת הבוקר, כבר היו מספיק ריבים ליום שלם: "אני ראשון במקלחת, תעזבו את האייפד, היום תורך לזרוק את הזבל, מי נגע לי במגבת?, למה אתם זורקים את השמיכות שלכם על השמיכות שלי? ועוד ועוד – כל יום אותו סיפור. שורה תחתונה – לפני 11 אין בכלל סיכוי להתנעת הקרוואן.

רגע לפני שזזים, אני – כמו דיילת מדופלמת – עוברת על כל הארונות לוודא שהם סגורים היטב, ששום דבר לא יזוז בזמן הנסיעה, שכל החלונות סגורים, שלא השארנו כלום על השיש. כל יום מחדש אני בטוחה שהכל במקום וכל יום ברגע שמתחילים בתנועה, משהו חייב ליפול. אני מתה מזה...

בשלב זה,צריך לאפס את הג'י.פי.אס ליום הנסיעה החדש. מעבר לעובדה שהוא משרת אותנו נאמנה מהגעה ממקום למקום, העובדה שאפשר לראות את הקילומטרים יורדים, מאד מאד מעודדת ואנחנו בתחושה של שליטה. נגה כבר למדה מהו המספר החשוב ביותר על מסך הג'י.פי.אס, והיא מגיעה מעת לעת להתעדכן כמה עוד קילומטרים נותרו ליעד. לפעמים לא עובר אפילו  קילומטר בין בדיקה לבדיקה. עם כניסתנו לארה"ב, העברנו את הג'י.פי.אס לדיבור בשפה האנגלית, במבטא בריטי האהוב עלינו, בקולה של "קייטי" – שהפכה להיות חברה מיוחדת במשפחה שלנו. אנחנו פונים אליה בשמה הפרטי קייטי. חייבים להיות כנים ולומר, שכמו לכל חבר במשפחה, גם לקייטי יש את הרגעים המעצבנים שלה, וכבר הפך לעניין שבשגרה, שעל כל קריאה שלה : "you are over the speed limit", היא זוכה מיד לתגובה שלנו: "shut it katey".

ואז סוף סוף מתחילים לזוז. כמו בהתניה קלאסית, ברגע שחגי לוחץ על הגז, מתחילה סאגת המחשבים...עכשיו מתחילים הריבים הרציניים על התור של כל אחד מהרביעיה במחשב....לצערנו (או אולי לשמחתנו) יש רק שני לפטופים, אייפד אחד ואייפוד אחרון חביב כברירת מחדל. מה שאומר שבכל רגע נתון לכל אחד יש מסך. אבל לא תמיד כל המסכים טעונים... נקודת הטעינה הפעילה ביותר ברכב היא בחיבור למצת של הרכב. וכך אני מוצאת את עצמי כמו סוג של די.ג'יי: מחברת ומטעינה כל מחשב בתורו. וכל הזמן ה"חפירות" בראש: "אמא, תטעיני את המחשב החדש, לא, את הישן, לא, את האייפד, עכשיו התור שלי, אבל אני הייתי קודם, אבל אתה גמרת את הבטריה וכו'...".

באיזשהו שלב, כל אחד מוצא את מקומו ואנחנו זוכים לכמה דקות של שקט, לפעמים אפילו לשעה אם יש סרט ממש טוב במחשב...הנופים בנסיעה הם פרט ממש שולי. מדי פעם אנחנו מפריעים לילדים וממש מכריחים אותם לגשת לחלון ולהציץ. מדי פעם הם מפתיעים אותנו ובאים לשאול כמה שאלות על הדרך או שפתאום הם מציצים מהחלון ורואים משהו מעניין. יש שעות שהם משחקים ביחד בזמן הנסיעה – במיוחד טאקי. ואז מתחילים הריבים של המשחק: "תפסיק לרמות, למה אתה לא מעביר את הקלף אלי?, אוף, נמאס לשחק אתכם, קלף אחרון!, לא אמרת בזמן קלף אחרון" ועוד ועוד.

אחרי שסיימו לשחק או להתעסק במחשב, פתאום מתחיל רעב כבד ועצבני לתקוף את הילדים. גם אם אכלנו חמש דקות לפני שיצאנו, הם עדיין רעבים. עכשיו מתחילה התזוזה לכיוון  המקרר. פה, בניגוד לבית, אי אפשר לפתוח את המקרר בזמן הנסיעה כי כל שניה משהו נופל. ולמרות זאת, כל שנייה מישהו קם ופותח את המקרר וכל שנייה משהו אחר נופל...

כשמגיעים למקום אליו התכוונו להגיע וצריך לרדת מהקרוואן, או אז מתחילה ההתארגנות האמיתית: כולם צריכים לנעול נעליים (עניין של שעה עד שכולם מוצאים את הנעליים), אח"כ המעילים, כובעים, ולבסוף התיק: "לקחת את הארנק?, איפה המצלמה? מה עם הוידאו? איפה הארנק שלי? שמת את הכסף בפנים? דרכונים במקום? לשים את המחשבים במקום הסודי (יש לנו מגירה מיוחדת שבה אנחנו מחביאים את המחשבים כשעוזבים את הקרוואן), לדאוג שכל הכבלים של כל מכשירי החשמל במגירה שלהם – בקיצור, חגי אומר שלחטיבה בצה"ל לא לוקח כל כך הרבה זמן להתארגן כמו לנו. וכל בוקר אנחנו ממש משתדלים שיהיה יותר זריז....

סוף סוף יצאנו מהקרוואן והתחלנו בטיול. בדרך כלל זה לוקח בדיוק שתי דקות עד שלמישהו יש פיפי. במקרה הטוב, זה פיפי. אחת הסיבות העיקריות שהחלטנו לצאת לטייל בקרוואן היא עניין הפיפי והקקי, מתוך ידיעה שעם ארבעה ילדים, נושא זה – מטרד לא פשוט – לא יהווה בעיה, שכן השרותים צמודים אלינו כל הזמן. היינו אופטימיים! אי אפשר לומר שזה לא פתר לפחות חלקית את הבעיה, שכן אם לא כך, היינו כבר חוזרים לארץ. באופן מוזר ולא ברור, מרחק הליכה של 10 דקות מהקרוואן, מתחיל תהליך מואץ של המטבוליזם. בדרך כלל, בכל מקום שאנחנו מגיעים יש שירותים ציבוריים ואין בעיה. במקרה הפחות טוב, שזה לא רק פיפי, צריך לחזור לקרוואן...ואז זה כבר סיפור. אז קבענו שלפני שיוצאים מהקרוואן כולם צריכים לעבור דרך השרותים כי אחר כך לא נוכל לחזור לקרוואן. אז קבענו...עוד לא קרה שיצאנו מהקרוואן לטיול ולא היינו צריכים לחזור אליו בדיוק אחרי שתי דקות...משפט נצחי שילווה אותנו לכל אורך הטיול בהקשר זה: "אבא, אל תכעס. לא היה לי קקי בקרוואן" – נגה מתנצלת אחרי שכבר הלכנו כמעט 15 דקות ועכשיו צריך לחזור את כל הדרך...והיום היה ממש השיא – הלכתי עם חגי , אחרי יום מנוחה שלם בקרוואן , להשלמת קניות בסופר הקרוב. דקה אחרי שנכנסנו לחנות, חגי אומר לי: "אשתי, אל תכעסי – אבל לא היה לי...כשיצאנו מהקרוואן. אין לזה סוף...

לאחר נסיעות ארוכות בטבע, אין כמו להגיע לציויליזציה (מילה שהילדים לא הכירו לפני הטיול, ולמדו להעריך מאד) – בדרך כלל חניות של אאוטלטים או סופרים גדולים בתוך הערים. במקומות האלה, יש ברוב הפעמים קליטה של טלויזיה. ואז, מתחילה החגיגה האמיתית: מישהו תופס את השלט ומתחיל בסריקת לוויין. בשלב זה כולם יושבים דרוכים לראות כמה ערוצים יהיו הפעם. כל ערוץ שעולה על המרקע זוכה בתשואות וריקודים, גם אם זה בדר"כ ערוץ מזג האויר המקומי (האהוב על חגי מאד מאד, בנסיונותיו הנואשים למצוא מקומות חמים ויבשים...). אין גבול לאושר כשעולים פתאום ערוצים שוווים במיוחד כמו פוקס, סי.בי.אס או ערוצי סדרות שהילדים אוהבים. ככה זכינו לראות במשך 4 ימים רצופים את פרק פתיחת העונה של GLEE, האקס פקטור ועוד כל מיני תכניות איכות אחרות. בשביל זה היה שווה לבוא לארה"ב. ובינתיים, בערוץ מזג האויר, החיפוש אחרי מקום חם נמשך...

אפרופו מזג האויר, לאחר חודש רטוב וקר, הילדים כבר בכמיהה לנסיעה דרומה, אחרי שהבינו ששם יבש וחם. וגם פנייה בחניית הסופר המקומי לכיוון דרום, זוכה לתשואות שמחה של כל הילדים, מתוך הבנה שזה מקרב אותנו ליעד.

והרשימה עוד ארוכה: הארוחות המשותפות בקרוואן, בהן כמעט תמיד משהו נשפך/נופל/נשבר, השירותים בקרוואן שדורשים טיפול צמוד ומסור – אקונומיקה אחת לשעה בערך (מה יהיה עם הבנים האלה? מתי ילמדו לקלוע בלי לטפטף?!), הכביסות הבלתי נגמרות (שצריך לתזמן אותן לימים בהם אנחנו בקמפים מסודרים), העניין הזה שהילדים שלנו לא יודעים לדבר אלא רק לצעוק , ובכל מקום שומעים אותם - עד כדי כך שכשאנחנו רואים ילד אחר צורח, אנחנו מסתכלים אחד על השני ומתמלאים באושר של שמחה לאיד...ועוד ועוד ועוד – הרשימה אינסופית.

למי מכם שמכיר אותנו, יודע ש"בית המשוגעים" הזה הוא בדיוק אותו דבר גם בבית במושב , בעיקר בסופי השבוע. רק שפה, סוף השבוע לא נגמר. לטוב ולרע – בעיקר לטוב. אלו הן החוויות האמיתיות והיומיום האמיתי בין תמונה לתמונה. וזה גם מה שנזכור עוד הרבה שנים אחרי שייגמר הטיול הזה.