הפוסט הזה הוא כל כולו סיפורים על המפגשים האנושיים שחווינו בעיר בנדרה. אנשים מיוחדים ויוצאי דופן וחוויות חד פעמיות שטרם חווינו.
כן כן, זה אמיתי! קאובוי'ס אמיתיים לגמרי חיים בבנדרה - עיירה קטנה ומנומנמת בלב ה-hills country, איזור של ערבות פראיות, שטחים עצומים של חוות בקר וסוסים, נוף הררי שהזכיר לנו קצת את הכרמל (רק הרבה פחות ירוק והרבה יותר ענק...). הגענו לבנדרה מפורט דיוויס, כזכור, שם שלט הנוף המדברי. כבר בלילה, במהלך הנסיעה הארוכה מאד שלנו, יכולנו להבחין בהבזקי האור מדי פעם, שהנוף הולך ומשתנה. היה מרענן להתעורר פתאום לירוק, לנהר "המדינה" שחוצה את ההרים, ולחוות הבקר המדהימות שראינו.
בנדרה ידועה כבירת הקאובוי'ס. מה זה אומר בכלל? קראנו קצת באינטרנט על המקום וחשבנו שמכיוון שהיא ממילא בדרך לסן אנטוניו, נעצור ונראה במה מדובר. נכנסנו לרחוב הראשי של העיר (שוב, רחוב ראשי שהוא היחידי בעצם...) ופתאום קלטנו שאנחנו בעצם בתוך איזושהי תפאורה לאיזשהו סרט. כולם מסביבנו לבושים בתחפושת של קאובוי'ס: בנדנות, מגפי בוקרים, כובעי בוקרים...רק שאלו לא תחפושות. ככה באמת אנשים מתלבשים פה. היינו מאד מאד מבסוטים. לא רוצה להשמע מליצית מדי אבל אני חייבת להגיד שכבר מהנסיעה הראשונית הזאת ברחוב הראשי, יכולנו להתרשם מהאוירה המיוחדת במקום הזה, וממש יכולנו להרגיש שהולך להיות לנו כאן כייף לא נורמלי. פתאום הילדים אמרו שהמקום ממש מזכיר להם מואב - מקום קטן, כייפי עם אופי. והכי חשוב - השמש היתה איתנו והיה גם חם. פשוט תענוג!
התמקמנו בקמפ נחמד ביותר ממש בתוך העיר (riverside rv park) . במשרד של הקמפ קיבלה את פנינו סבתא נחמדה. נרשמנו לקמפ לשני לילות ושילמנו - סכום "עתק" של 10$ ללילה!!!! - אחרי הנחת "פספורט אמריקה" , עוד לא היה דבר כזה. הסבתא מיד הזמינה אותנו לקפה ועוגה במועדון של הקמפ, ובכלל, היתה חביבה באופן יוצא דופן. חיברנו את הקרוואן ואז גילינו כמה אנחנו קרובים לראוטר של הקמפ - מה שהפך את חוויית האינטרנט לילדים למושלמת, כמו גם הכבלים וערוץ דיסני...מיד הילדים הכריזו שהם לא רוצים לעזוב ושזה המקום הכי טוב שהיינו בו עד עכשיו... את היום הזה העברנו בקמפ: אני הלכתי לבדוק מה קורה במועדון - גיליתי שזה מקום המפגש של כל מועדון "גיל הזהב" של הקמפ. כמובן שכל הסבתות במקום התנפלו עלי ודחפו לי עוגות בכח. גם התעקשו שאקח איתי עוגות לילדים...ובקרוואן - נגה הוציאה את כל הכלים מהמטבח ויצאה החוצה למשטח האבנים שליד הקרוואן, והכינה אוכל לכל החברים הדמיוניים שלה...הילדים היו עסוקים עד מעל הראש באינטרנט ובטלויזיה, ובגדול - נהננו מהשמש! תוך כדי למדנו קצת על השכנים שלנו: בקרוואן שמולנו ראינו עוד סבתא שהיתה עסוקה בשיזוף יתר! פשוט ישבה כל היום בשמש עם גופייה ומכנסיים קצרים ו"צלתה" את עצמה. בעלה, ישב לידה עם חברו מהקרוואן הסמוך, ויחד הם התעסקו בצחצוח כלי הנשק שלהם! ומדובר בכלי נשק רציניים ביותר.
השכן שלנו מהקרוואן גרוטאה הסמוך אלינו, יצא החוצה ומיד התחלנו לדבר. הוא היה נראה לנו כמו הומלס ואכן התברר - לאחר שיחה ממש ארוכה - שהוא בתהליכי גירושים מאשתו. לפי הסיפור שלו, הוא גילה שאשתו היא רוצחת! ומסתבר שהיא רצחה קרוב משפחה עשיר שלה כדי ל"רשת" את החווה שלו. לא אלאה בפרטים - גם ככה זה הזוי - הוא החליט לעזוב הכל, השאיר לה את כל רכושו והגיש בקשה לגירושים (דרך אגב, לא ממש הבנו מה עם אשתו...) בינתיים הוא חי בבנדרה, בפארק הקרוואנים. הבחור, רק כדי לסבר את האוזן, הוא מרצה לאנגלית באוניברסיטת יוסטון, מלמד בעיקר חיילים מכל צבאות העולם שבאים ללמוד אנגלית בארה"ב במסגרת פרוייקט משותף של האוניברסיטה עם משרד הבטחון. אפילו היו לו תלמידים מהצבא הישראלי. אחרי כמה ימי שיחה, הוא הראה לי מתנה שקיבל מתלמידיו הישראלים - מטבע עם כיתוב שמוקדש לו. ביקש שאתרגם לו ומאד התרגש.
בכל אופן, משום חיבתו הרבה מדי לדבר (או כמו שיובל אמרה: "אמא, השטח פנוי. החופר יצא לטיול עם הכלבה"...), השתדלנו להמעיט בשיחות איתו אך היינו מאד מנומסים. אני חייבת להוסיף שגם סיפור הרצח לא ממש עשה לנו חשק להיות איתו בקשר... אבל הדבר הכי חשוב שלמדנו משכננו ההזוי הוא שהגענו לבנדרה בדיוק לעונת הציד!!!
"Wellcome Hunters"!!! את שלטי החוצות האלה ראינו בדרכים. אותנו זה מאד הצחיק אבל מסתבר שפה בטקסס זאת לגמרי מציאות. ככל שהתקרבנו לבנדרה ראינו עשרות איילים שרועים מתים לצדי הכבישים ונשרים שחגים מעליהם. השכן שלנו הסביר שבגלל הציד בהרים, האיילים בורחים למטה ונדרסים בצידי הכבישים. ואז גם שמנו לב שבכל בוקר, עד השעה 12 בצהרים, שמענו יריות תכופות שנשמעו מכיוון ההרים. לא יאומן! ופתאום, ככה תוך כדי שהוא מדבר איתנו וגם מספר לנו שהוא בעצמו צייד - ככה הוא מגדיר את עצמו - אנחנו רואים את הקנה הכפול של הרובה שלו מציץ מהקרוואן שלו!!! איזה פחד...ואז גם הבנו למה הסבא בקרוואן לידינו מנקה את הרובה שלו....אנשים פסיכיים!!! דרך אגב - בדרכנו לבנדרה עברנו בחווה שבה ראינו מהכביש מלא חיות, כולל אפילו זברות. לנו זה נראה כמו סוג של ספארי. שאלנו את השכן לפשר המקום הזה ואמרנו לו שאנחנו רוצים לנסוע לשם עם הילדים. ואז הוא הסביר לנו, בשיא האדישות, שהבעלים של החווה הזאת מביא את החיות במיוחד לצרכי ציד! הוא פשוט אוסף את כל החיות במתחם מגודר, נותן להן להסתובב בשטח החווה ואח"כ צד אותן! איזה אנשים מפחידים!!!
אז היום הראשון בקמפ עבר כל כך בנעימים שלמחרת בבוקר החלטנו להאריך את השהות בבנדרה לעוד שני לילות (שכבר עלו לנו קצת יותר כי ההנחה אפשרית רק לשני לילות). הילדים היו מאד מבסוטים מההחלטה הזאת. יצאנו להסתובב קצת בעיר. הילדים העדיפו להשאר בקרוואן ואנחנו לא התכוונו להתווכח איתם. השארנו אותם בקמפ (ראינו שהשכן עם האשה הרוצחת יצא....) ועלינו על האופניים לבדוק מה קורה בבנדרה. הסתובבנו בעיר, נכנסנו לחנויות, עברנו בין כל בתי הקפה והמסעדות ולא הפסקנו לצחוק ולהתרשם בו זמנית מהאנשים הכל כך הזויים במקום הזה. אני אנסה לתאר: נכנסנו לחנות בגדים מאד גדולה ויוקרתית. בפנים ישבו שתי מוכרות שלבשו את מיטב האופנה של בנדרה: סוג של חצאית מלאת פרנזים, מגפי בוקרים, חולצת תחרה לבנה וחגורת עור ענקית ומכוערת במיוחד. היתה להן תסרוקת סטייל דולי פרטון, והן נראו כל כך מגוחכות. ויחד עם זאת - כל כך אמיתיות!!! הפריטים בחנות - כאילו נלקחו היישר מאיזשהו מערבון. וכמה שהכל היה יקר!!! אשכרה - אנשים קונים את הזבל הזה ועוד מוכנים לשלם הון בשבילו. בחנות אחרת ברחוב הראשי - חנות שמתהדרת כהיותה ה-חנות (ב-ה' הידיעה) המרכזית לקאובוי'ס, עמדו להם לכל אורך חלון הראווה עשרות צלבים מוארים באורות הכריסמס. לנו זה לגמרי הזכיר את הקו-קלאס-קלאן.....ובחנות אחרת, הצצנו בחלון הראווה וראינו מלא שלטים ופוסטרים שמפארים את תרבות הקאובוי'ס בבנדרה בפרט ובטקסס בכלל. כמה מהמשפטים ממש מצאו חן בעיננו:
!Don't mess with Texas
!We don't dial 199
!If you enter this area, you will be found here also tommorow
ועוד משהו שתרגמנו (כי לא זכרנו את המקור): בטקסס: המשטרה מגיעה בממוצע תוך 23 דקות. כדור של 0.45, מגיע תוך אלפית השניה.
ועוד משהו פוליטי קצת שראינו על אחת המכוניות, ומאד אהבנו (וממש לא קשור לקאובוי'ס)- obama been lying
את אחה"צ העברנו במשחק ביליארד במועדון של הקמפ. הילדים גילו את השולחן הביליארד והשתלטו עליו. בכל רגע פנוי הם הלכו למועדון לשחק. בכלל, במועדון היתה טלויזיה, פאזלים, משחקי שולחן אחרים וכו'. מהר מאד הילדים השתלטו על כל המועדון ומאד מצא חן בעיניהם שהם יכולים בחופשיות ללכת לשם. גם אנחנו מאד אהבנו את זה ועודדנו אותם ללכת למועדון כמה שיותר. פתאום שמנו לב שאנחנו יושבים בקרוואן לבד יותר משעה! זה אפילו קרה יותר מפעם אחת. רק זה כבר היה שווה את הקמפ הזה...
ובערב - הילדים נכנסנו למיטות מול האקס פקטור ואנחנו יצאנו לבילוי לילי באחד מהבארים בעיר. בחורה שעובדת במשרד בקמפ (לא הסבתא שקיבלה אותנו) המליצה לנו על באר שבו יש כל ערב מוזיקה ושירי קאונטרי. טוב, בליינים גדולים אנחנו ממש לא - אבל החלטנו שבשביל החווייה נהיה מוכנים "לסבול" גם שירי קאנטרי. הגענו ל - 11th street bar וגילינו שם חבורת קאובוי'ס - חמישה, שישה גברים - ששרים ומנגנים ביחד. חוץ מהם היו עוד אולי ארבעה אנשים בבאר ו...אנחנו. הזמנו שתייה והתיישבנו באחד השולחנות. הקאובוי המזמר, הווארד, מיד ניגש אלינו, שאל אותנו מאיפה אנחנו (וכמובן שהתלהב...) והזמין אותנו לאכול מהצלי שהוא הכין למפגש שלהם. סירבנו בנימוס לאוכל אבל עברנו לשבת לידו וליד חבריו המנגנים (רובם ניגנו בגיטרות, אבל היה אחד - קאובוי שנראה קצת אדיוט, שניגן על גיגית אלומיניום שאליה היה קשור מוט וחבל. קשה לי להסביר אבל זה נראה כמו כלי נגינה מימי "הבהלה לזהב"...) . מה אני אגיד - היה לנו ערב מיוחד ומהנה ביותר. הווארד וחבריו נפגשים מדי יום שני בבאר הזה בבנדרה. בהתחלה, לפני שנים, הם היו מנגנים בשביל הכסף אבל מאז שהתברגנו (וגם קצת הזדקנו), הם עושים את זה בעיקר בשביל הכייף - פשוט נפגשים לשיר ולנגן. ואיזה מוכשרים! אנחנו ממש לא מבינים במוזיקת קאנטרי אבל הם היו ממש טובים, ואפילו היו כמה שירים שאהבנו. בין לבין הספקנו לשמוע את כל הסיפורים שלהם ולצחוק מהבדיחות. למדנו שבבנדרה - עיר של 950 תושבים בסה"כ - יש מעל 200 זמרים ונגני קאנטרי, חלקם אפילו נמצאים ממש בתוך תעשיית המוזיקה. כבוד! וככה העברנו קרוב לשעתיים עם הווארד וחבריו, בהופעה כמעט פרטית לגמרי וממש לא תיירותית. היה פשוט מדהים. אחרי שיצאנו מהבאר, ירדנו לנהר "המדינה" הצמוד לעיר והתפעלנו מעשרות עצי האשוח המוארים שהונחו לצידיו. מליון אורות בכל הצבעים וקישוטים יפיפיים לכבוד החג.
למחרת העמסנו את הילדים ויצאנו לחוות סוסים שנמצאת בקרבת העיר. התכנית להיום היא רכיבה על סוסים והילדים כבר בהתרגשות. הגענו ל-Dixie dude ranch - חווה משפחתית שעוברת בירושה מזה כמה דורות. הסבא של הסבא של הסבא קנה את השטח לפני 110 שנים ומאז החווה ברשות המשפחה. כיום, הנין הוא הבעלים של החווה. עם הגעתנו קיבלה את פנינו קים, המנהלת של המקום (אבל לא בת מהמשפחה). היא היתה כל כך נחמדה וכל כך מסבירת פנים. אני נשארתי בלובי לשיחה ארוכה עם קים ועם אשתו של הנין, הבעלים של החווה, בזמן שחגי והילדים יצאו לרכיבה על הסוסים באיזור. איזו התלהבות!!! הילדים דירגו את האטרקציה הזו בין המקומות הראשונים (למרות שהם דירגו כבר מלא אטרקציות במקומות הראשונים). האמת, מזה עשה לנו חשק להשאר בחווה הזאת. אבל המחיר....לא בשבילנו. אז לאחר רכיבה אחת, חזרנו לקמפ שלנו לאחר צהרים נוסף של סתלבט, בליארד, טלויזיה ו...סתם לשבת ולהנות. אנחנו עושים את זה הרבה...
למחרת העברנו את היום בקצת לימודים ושעורים. באיזשהו שלב נסענו לעיר לחפש איזשהו סופר להשלמת קניות. הדבר הכי חשוב שחיפשנו - סטייקים. היום בערב אנחנו הולכים לאירוע קהילתי שמתקיים בבאר שבו כבר ביקרנו. כל שבוע בימי רביעי מתקיים "steak night" - באירוע הזה, כל אחד מביא את הבשר שלו מהבית. בחצר הגדולה של הבאר שמים מנגלים (שפה קוראים להם בר.בי.קיו) ענקיים וכל אחד מכין לעצמו את הסטייק שלו כמו שהוא אוהב. אמרו לנו שאסור לפספס את האירוע הזה, שיהיו מלא ילדים ומשפחות ושזה כייף לא נורמלי. אז כמו יתר המקומיים - גם אנחנו נערכנו עם סטייקים (יותר נכון - צלעות). כבר במגרש החנייה יכולנו לראות את ההמולה סביב הבאר. הרחוב היה כמעט מלא לגמרי. עכשיו דמיינו את הסיטואציה הבאה: נכנסנו לבאר עם ארבעת הילדים ושקית סופר שבתוכה מונחת חבילת סטייקים- זה היה כמו במערבונים כשהגיבור נכנס לבאר של מקומיים....איזה פדיחות! הרגשנו כל כך לא קשורים וזה היה כל כך מביך....כל הגברים בבגדי הקאובוי'ס שלהם. והנשים - כאילו כולן קנו את הבגדים המזעזעים מאותה חנות שבה ביקרנו ביום הקודם. והתסרוקות שלהן...זה לא אמיתי....ולא היה אף ילד....ורק אנחנו עם הארבעה שלנו - כאילו נחתנו מהירח. למרות המבוכה, חצינו את הרחבה שהיתה מלאה בזוגות רוקדים ומצאנו שולחן בחוץ, קרוב לאחד המנגלים הענקיים. במקום אפשר היה לקנות תוספות לסטייקים - תפוא אפוי, לחמניות וסלט בר חופשי. חגי ואני קצת היינו המומים אבל יונתן תפס יוזמה והודיע שהוא אחראי על האש. מיד לקח את הסטייקים והניח אותם על המנגל. תוך כדי שהוא מניח את הסטייקים, הגיעו עוד כמה גברים וכל אחד מהם פתח את השקית סטייקים שלו. התחלנו להרגיש יותר בנוח...לא עברו כמה דקות וכל הרחבה שבה ישבנו, כבר היתה מלאה והמנגלים עבדו נון-סטופ. ליד עמדות המנגל, היו מסודרים בשורה כל התבלינים והרטבים הנחוצים להכנת הסטייקים וערימות של כלים חד פעמיים. במקביל אני הלכתי להביא שתיה ואת התוספות. הבחורה מהבאר זיהתה אותי (כאילו שהיה קשה - אנחנו היינו התיירים היחידים בכל האירוע הזה) מהערב הקודם. שאלה מה נשמע, איך אנחנו מבלים בבנדרה וכמה כייף שבאנו לחגוג איתם גם היום. ואז התחלנו לאכול, ותוך כדי ראינו את כל הזוגות הרוקדים שהיו ברחבה ורקדו לצלילי הקאנטרי שלהקה מקומית ניגנה. רוב הזוגות היו כמובן סבים וסבתות...הילדים שאלו אם כל האנשים בעיר הזאת הם זקנים...וכל הזמן הסתכלנו מסביבנו, ולא הפסקנו לצחוק...ראינו את נתחי הסטייקים הרציניים שהונחו על המנגל - לא כמו שלנו אלא ממש חיות שלמות! ויונתן הזיל ריר...וגם אנחנו....היה ערב טעים ביותר ואפילו מהנה. בסופו של דבר הצלחנו "לנשום", להתעלם מהמבוכה. הרגשנו כאילו "נפלנו" על האנשים האלה - זה היה ברור לנו שפה כולם מכירים את כולם כמו במושב, וזה היה כאילו "התפרצנו" לאחד החגים שלהם. המקומיים היו סופר סופר נחמדים אלינו ולרגע לא הרגשנו כאילו אנחנו לא רצויים. אחרי שסיימנו לאכול, עברה אחת הסבתות בין השולחנות וחילקה עוגיות לקינוח. היא כמובן הגיעה גם לשולחן שלנו ונתנה לילדים עוגיות בצורת עץ כריסמס שהיא הכינה לכבוד החג וכמובן שגם היא "התעלפה" מהעובדה שאנחנו מישראל.. האמת היא שלילדים היה ממש כייף והם לא רצו שנלך, ובכל זאת - לאחר כמעט שעתיים חזרנו לקרוואן. זהו, זאת היתה החוויה המקומית האחרונה שלנו מבנדרה.
למחרת קמנו בבוקר ונפרדנו מהעיר המקסימה הזאת. נהננו פה כל כך. היה אחר לגמרי מכל המקומות בהם היינו עד עכשיו. כאילו מקום שמנותק מהמציאות. במשך 5 ימים היינו בסוג של עולם אחר - אנשים אחרים, תרבות אחרת, אפילו שפה שנשמעת אחרת. נפרדנו מהשכן שלנו (עד עכשיו אני לא זוכרת איך קראו לו..), נופפנו לשלום ל"משתזפת" ממול (שבמהלך הימים החלפנו שלום שלום ואפילו מילה וחצי...) והמשכנו בדרכנו לכיוון סן אנטוניו.
לסיכום הפוסט היה ראוי להוסיף פה עכשיו את כל התמונות, שהרי תמונה אחת שווה אלף מילים....אבל לצערנו כרטיס הזכרון שהכיל את כל התמונות של בנדרה (וגם קצת של פורט דיוויס ואפילו קצת ניו מקסיכו...) עשה לנו בעיות, ולא ניתן להעלות את התמונות למחשב. חבל מאד מאד כי מדובר בכמעט 150 תמונות מקסימות ומצחיקות של כל מה שתיארתי בפירוט בפוסט. אז במקרה זה, המילים יהוו תחליף למראות והתמונות הבאות יהיו כבר מסן אנטוניו.
כן כן, זה אמיתי! קאובוי'ס אמיתיים לגמרי חיים בבנדרה - עיירה קטנה ומנומנמת בלב ה-hills country, איזור של ערבות פראיות, שטחים עצומים של חוות בקר וסוסים, נוף הררי שהזכיר לנו קצת את הכרמל (רק הרבה פחות ירוק והרבה יותר ענק...). הגענו לבנדרה מפורט דיוויס, כזכור, שם שלט הנוף המדברי. כבר בלילה, במהלך הנסיעה הארוכה מאד שלנו, יכולנו להבחין בהבזקי האור מדי פעם, שהנוף הולך ומשתנה. היה מרענן להתעורר פתאום לירוק, לנהר "המדינה" שחוצה את ההרים, ולחוות הבקר המדהימות שראינו.
בנדרה ידועה כבירת הקאובוי'ס. מה זה אומר בכלל? קראנו קצת באינטרנט על המקום וחשבנו שמכיוון שהיא ממילא בדרך לסן אנטוניו, נעצור ונראה במה מדובר. נכנסנו לרחוב הראשי של העיר (שוב, רחוב ראשי שהוא היחידי בעצם...) ופתאום קלטנו שאנחנו בעצם בתוך איזושהי תפאורה לאיזשהו סרט. כולם מסביבנו לבושים בתחפושת של קאובוי'ס: בנדנות, מגפי בוקרים, כובעי בוקרים...רק שאלו לא תחפושות. ככה באמת אנשים מתלבשים פה. היינו מאד מאד מבסוטים. לא רוצה להשמע מליצית מדי אבל אני חייבת להגיד שכבר מהנסיעה הראשונית הזאת ברחוב הראשי, יכולנו להתרשם מהאוירה המיוחדת במקום הזה, וממש יכולנו להרגיש שהולך להיות לנו כאן כייף לא נורמלי. פתאום הילדים אמרו שהמקום ממש מזכיר להם מואב - מקום קטן, כייפי עם אופי. והכי חשוב - השמש היתה איתנו והיה גם חם. פשוט תענוג!
התמקמנו בקמפ נחמד ביותר ממש בתוך העיר (riverside rv park) . במשרד של הקמפ קיבלה את פנינו סבתא נחמדה. נרשמנו לקמפ לשני לילות ושילמנו - סכום "עתק" של 10$ ללילה!!!! - אחרי הנחת "פספורט אמריקה" , עוד לא היה דבר כזה. הסבתא מיד הזמינה אותנו לקפה ועוגה במועדון של הקמפ, ובכלל, היתה חביבה באופן יוצא דופן. חיברנו את הקרוואן ואז גילינו כמה אנחנו קרובים לראוטר של הקמפ - מה שהפך את חוויית האינטרנט לילדים למושלמת, כמו גם הכבלים וערוץ דיסני...מיד הילדים הכריזו שהם לא רוצים לעזוב ושזה המקום הכי טוב שהיינו בו עד עכשיו... את היום הזה העברנו בקמפ: אני הלכתי לבדוק מה קורה במועדון - גיליתי שזה מקום המפגש של כל מועדון "גיל הזהב" של הקמפ. כמובן שכל הסבתות במקום התנפלו עלי ודחפו לי עוגות בכח. גם התעקשו שאקח איתי עוגות לילדים...ובקרוואן - נגה הוציאה את כל הכלים מהמטבח ויצאה החוצה למשטח האבנים שליד הקרוואן, והכינה אוכל לכל החברים הדמיוניים שלה...הילדים היו עסוקים עד מעל הראש באינטרנט ובטלויזיה, ובגדול - נהננו מהשמש! תוך כדי למדנו קצת על השכנים שלנו: בקרוואן שמולנו ראינו עוד סבתא שהיתה עסוקה בשיזוף יתר! פשוט ישבה כל היום בשמש עם גופייה ומכנסיים קצרים ו"צלתה" את עצמה. בעלה, ישב לידה עם חברו מהקרוואן הסמוך, ויחד הם התעסקו בצחצוח כלי הנשק שלהם! ומדובר בכלי נשק רציניים ביותר.
השכן שלנו מהקרוואן גרוטאה הסמוך אלינו, יצא החוצה ומיד התחלנו לדבר. הוא היה נראה לנו כמו הומלס ואכן התברר - לאחר שיחה ממש ארוכה - שהוא בתהליכי גירושים מאשתו. לפי הסיפור שלו, הוא גילה שאשתו היא רוצחת! ומסתבר שהיא רצחה קרוב משפחה עשיר שלה כדי ל"רשת" את החווה שלו. לא אלאה בפרטים - גם ככה זה הזוי - הוא החליט לעזוב הכל, השאיר לה את כל רכושו והגיש בקשה לגירושים (דרך אגב, לא ממש הבנו מה עם אשתו...) בינתיים הוא חי בבנדרה, בפארק הקרוואנים. הבחור, רק כדי לסבר את האוזן, הוא מרצה לאנגלית באוניברסיטת יוסטון, מלמד בעיקר חיילים מכל צבאות העולם שבאים ללמוד אנגלית בארה"ב במסגרת פרוייקט משותף של האוניברסיטה עם משרד הבטחון. אפילו היו לו תלמידים מהצבא הישראלי. אחרי כמה ימי שיחה, הוא הראה לי מתנה שקיבל מתלמידיו הישראלים - מטבע עם כיתוב שמוקדש לו. ביקש שאתרגם לו ומאד התרגש.
בכל אופן, משום חיבתו הרבה מדי לדבר (או כמו שיובל אמרה: "אמא, השטח פנוי. החופר יצא לטיול עם הכלבה"...), השתדלנו להמעיט בשיחות איתו אך היינו מאד מנומסים. אני חייבת להוסיף שגם סיפור הרצח לא ממש עשה לנו חשק להיות איתו בקשר... אבל הדבר הכי חשוב שלמדנו משכננו ההזוי הוא שהגענו לבנדרה בדיוק לעונת הציד!!!
"Wellcome Hunters"!!! את שלטי החוצות האלה ראינו בדרכים. אותנו זה מאד הצחיק אבל מסתבר שפה בטקסס זאת לגמרי מציאות. ככל שהתקרבנו לבנדרה ראינו עשרות איילים שרועים מתים לצדי הכבישים ונשרים שחגים מעליהם. השכן שלנו הסביר שבגלל הציד בהרים, האיילים בורחים למטה ונדרסים בצידי הכבישים. ואז גם שמנו לב שבכל בוקר, עד השעה 12 בצהרים, שמענו יריות תכופות שנשמעו מכיוון ההרים. לא יאומן! ופתאום, ככה תוך כדי שהוא מדבר איתנו וגם מספר לנו שהוא בעצמו צייד - ככה הוא מגדיר את עצמו - אנחנו רואים את הקנה הכפול של הרובה שלו מציץ מהקרוואן שלו!!! איזה פחד...ואז גם הבנו למה הסבא בקרוואן לידינו מנקה את הרובה שלו....אנשים פסיכיים!!! דרך אגב - בדרכנו לבנדרה עברנו בחווה שבה ראינו מהכביש מלא חיות, כולל אפילו זברות. לנו זה נראה כמו סוג של ספארי. שאלנו את השכן לפשר המקום הזה ואמרנו לו שאנחנו רוצים לנסוע לשם עם הילדים. ואז הוא הסביר לנו, בשיא האדישות, שהבעלים של החווה הזאת מביא את החיות במיוחד לצרכי ציד! הוא פשוט אוסף את כל החיות במתחם מגודר, נותן להן להסתובב בשטח החווה ואח"כ צד אותן! איזה אנשים מפחידים!!!
אז היום הראשון בקמפ עבר כל כך בנעימים שלמחרת בבוקר החלטנו להאריך את השהות בבנדרה לעוד שני לילות (שכבר עלו לנו קצת יותר כי ההנחה אפשרית רק לשני לילות). הילדים היו מאד מבסוטים מההחלטה הזאת. יצאנו להסתובב קצת בעיר. הילדים העדיפו להשאר בקרוואן ואנחנו לא התכוונו להתווכח איתם. השארנו אותם בקמפ (ראינו שהשכן עם האשה הרוצחת יצא....) ועלינו על האופניים לבדוק מה קורה בבנדרה. הסתובבנו בעיר, נכנסנו לחנויות, עברנו בין כל בתי הקפה והמסעדות ולא הפסקנו לצחוק ולהתרשם בו זמנית מהאנשים הכל כך הזויים במקום הזה. אני אנסה לתאר: נכנסנו לחנות בגדים מאד גדולה ויוקרתית. בפנים ישבו שתי מוכרות שלבשו את מיטב האופנה של בנדרה: סוג של חצאית מלאת פרנזים, מגפי בוקרים, חולצת תחרה לבנה וחגורת עור ענקית ומכוערת במיוחד. היתה להן תסרוקת סטייל דולי פרטון, והן נראו כל כך מגוחכות. ויחד עם זאת - כל כך אמיתיות!!! הפריטים בחנות - כאילו נלקחו היישר מאיזשהו מערבון. וכמה שהכל היה יקר!!! אשכרה - אנשים קונים את הזבל הזה ועוד מוכנים לשלם הון בשבילו. בחנות אחרת ברחוב הראשי - חנות שמתהדרת כהיותה ה-חנות (ב-ה' הידיעה) המרכזית לקאובוי'ס, עמדו להם לכל אורך חלון הראווה עשרות צלבים מוארים באורות הכריסמס. לנו זה לגמרי הזכיר את הקו-קלאס-קלאן.....ובחנות אחרת, הצצנו בחלון הראווה וראינו מלא שלטים ופוסטרים שמפארים את תרבות הקאובוי'ס בבנדרה בפרט ובטקסס בכלל. כמה מהמשפטים ממש מצאו חן בעיננו:
!Don't mess with Texas
!We don't dial 199
!If you enter this area, you will be found here also tommorow
ועוד משהו שתרגמנו (כי לא זכרנו את המקור): בטקסס: המשטרה מגיעה בממוצע תוך 23 דקות. כדור של 0.45, מגיע תוך אלפית השניה.
ועוד משהו פוליטי קצת שראינו על אחת המכוניות, ומאד אהבנו (וממש לא קשור לקאובוי'ס)- obama been lying
את אחה"צ העברנו במשחק ביליארד במועדון של הקמפ. הילדים גילו את השולחן הביליארד והשתלטו עליו. בכל רגע פנוי הם הלכו למועדון לשחק. בכלל, במועדון היתה טלויזיה, פאזלים, משחקי שולחן אחרים וכו'. מהר מאד הילדים השתלטו על כל המועדון ומאד מצא חן בעיניהם שהם יכולים בחופשיות ללכת לשם. גם אנחנו מאד אהבנו את זה ועודדנו אותם ללכת למועדון כמה שיותר. פתאום שמנו לב שאנחנו יושבים בקרוואן לבד יותר משעה! זה אפילו קרה יותר מפעם אחת. רק זה כבר היה שווה את הקמפ הזה...
ובערב - הילדים נכנסנו למיטות מול האקס פקטור ואנחנו יצאנו לבילוי לילי באחד מהבארים בעיר. בחורה שעובדת במשרד בקמפ (לא הסבתא שקיבלה אותנו) המליצה לנו על באר שבו יש כל ערב מוזיקה ושירי קאונטרי. טוב, בליינים גדולים אנחנו ממש לא - אבל החלטנו שבשביל החווייה נהיה מוכנים "לסבול" גם שירי קאנטרי. הגענו ל - 11th street bar וגילינו שם חבורת קאובוי'ס - חמישה, שישה גברים - ששרים ומנגנים ביחד. חוץ מהם היו עוד אולי ארבעה אנשים בבאר ו...אנחנו. הזמנו שתייה והתיישבנו באחד השולחנות. הקאובוי המזמר, הווארד, מיד ניגש אלינו, שאל אותנו מאיפה אנחנו (וכמובן שהתלהב...) והזמין אותנו לאכול מהצלי שהוא הכין למפגש שלהם. סירבנו בנימוס לאוכל אבל עברנו לשבת לידו וליד חבריו המנגנים (רובם ניגנו בגיטרות, אבל היה אחד - קאובוי שנראה קצת אדיוט, שניגן על גיגית אלומיניום שאליה היה קשור מוט וחבל. קשה לי להסביר אבל זה נראה כמו כלי נגינה מימי "הבהלה לזהב"...) . מה אני אגיד - היה לנו ערב מיוחד ומהנה ביותר. הווארד וחבריו נפגשים מדי יום שני בבאר הזה בבנדרה. בהתחלה, לפני שנים, הם היו מנגנים בשביל הכסף אבל מאז שהתברגנו (וגם קצת הזדקנו), הם עושים את זה בעיקר בשביל הכייף - פשוט נפגשים לשיר ולנגן. ואיזה מוכשרים! אנחנו ממש לא מבינים במוזיקת קאנטרי אבל הם היו ממש טובים, ואפילו היו כמה שירים שאהבנו. בין לבין הספקנו לשמוע את כל הסיפורים שלהם ולצחוק מהבדיחות. למדנו שבבנדרה - עיר של 950 תושבים בסה"כ - יש מעל 200 זמרים ונגני קאנטרי, חלקם אפילו נמצאים ממש בתוך תעשיית המוזיקה. כבוד! וככה העברנו קרוב לשעתיים עם הווארד וחבריו, בהופעה כמעט פרטית לגמרי וממש לא תיירותית. היה פשוט מדהים. אחרי שיצאנו מהבאר, ירדנו לנהר "המדינה" הצמוד לעיר והתפעלנו מעשרות עצי האשוח המוארים שהונחו לצידיו. מליון אורות בכל הצבעים וקישוטים יפיפיים לכבוד החג.
למחרת העמסנו את הילדים ויצאנו לחוות סוסים שנמצאת בקרבת העיר. התכנית להיום היא רכיבה על סוסים והילדים כבר בהתרגשות. הגענו ל-Dixie dude ranch - חווה משפחתית שעוברת בירושה מזה כמה דורות. הסבא של הסבא של הסבא קנה את השטח לפני 110 שנים ומאז החווה ברשות המשפחה. כיום, הנין הוא הבעלים של החווה. עם הגעתנו קיבלה את פנינו קים, המנהלת של המקום (אבל לא בת מהמשפחה). היא היתה כל כך נחמדה וכל כך מסבירת פנים. אני נשארתי בלובי לשיחה ארוכה עם קים ועם אשתו של הנין, הבעלים של החווה, בזמן שחגי והילדים יצאו לרכיבה על הסוסים באיזור. איזו התלהבות!!! הילדים דירגו את האטרקציה הזו בין המקומות הראשונים (למרות שהם דירגו כבר מלא אטרקציות במקומות הראשונים). האמת, מזה עשה לנו חשק להשאר בחווה הזאת. אבל המחיר....לא בשבילנו. אז לאחר רכיבה אחת, חזרנו לקמפ שלנו לאחר צהרים נוסף של סתלבט, בליארד, טלויזיה ו...סתם לשבת ולהנות. אנחנו עושים את זה הרבה...
למחרת העברנו את היום בקצת לימודים ושעורים. באיזשהו שלב נסענו לעיר לחפש איזשהו סופר להשלמת קניות. הדבר הכי חשוב שחיפשנו - סטייקים. היום בערב אנחנו הולכים לאירוע קהילתי שמתקיים בבאר שבו כבר ביקרנו. כל שבוע בימי רביעי מתקיים "steak night" - באירוע הזה, כל אחד מביא את הבשר שלו מהבית. בחצר הגדולה של הבאר שמים מנגלים (שפה קוראים להם בר.בי.קיו) ענקיים וכל אחד מכין לעצמו את הסטייק שלו כמו שהוא אוהב. אמרו לנו שאסור לפספס את האירוע הזה, שיהיו מלא ילדים ומשפחות ושזה כייף לא נורמלי. אז כמו יתר המקומיים - גם אנחנו נערכנו עם סטייקים (יותר נכון - צלעות). כבר במגרש החנייה יכולנו לראות את ההמולה סביב הבאר. הרחוב היה כמעט מלא לגמרי. עכשיו דמיינו את הסיטואציה הבאה: נכנסנו לבאר עם ארבעת הילדים ושקית סופר שבתוכה מונחת חבילת סטייקים- זה היה כמו במערבונים כשהגיבור נכנס לבאר של מקומיים....איזה פדיחות! הרגשנו כל כך לא קשורים וזה היה כל כך מביך....כל הגברים בבגדי הקאובוי'ס שלהם. והנשים - כאילו כולן קנו את הבגדים המזעזעים מאותה חנות שבה ביקרנו ביום הקודם. והתסרוקות שלהן...זה לא אמיתי....ולא היה אף ילד....ורק אנחנו עם הארבעה שלנו - כאילו נחתנו מהירח. למרות המבוכה, חצינו את הרחבה שהיתה מלאה בזוגות רוקדים ומצאנו שולחן בחוץ, קרוב לאחד המנגלים הענקיים. במקום אפשר היה לקנות תוספות לסטייקים - תפוא אפוי, לחמניות וסלט בר חופשי. חגי ואני קצת היינו המומים אבל יונתן תפס יוזמה והודיע שהוא אחראי על האש. מיד לקח את הסטייקים והניח אותם על המנגל. תוך כדי שהוא מניח את הסטייקים, הגיעו עוד כמה גברים וכל אחד מהם פתח את השקית סטייקים שלו. התחלנו להרגיש יותר בנוח...לא עברו כמה דקות וכל הרחבה שבה ישבנו, כבר היתה מלאה והמנגלים עבדו נון-סטופ. ליד עמדות המנגל, היו מסודרים בשורה כל התבלינים והרטבים הנחוצים להכנת הסטייקים וערימות של כלים חד פעמיים. במקביל אני הלכתי להביא שתיה ואת התוספות. הבחורה מהבאר זיהתה אותי (כאילו שהיה קשה - אנחנו היינו התיירים היחידים בכל האירוע הזה) מהערב הקודם. שאלה מה נשמע, איך אנחנו מבלים בבנדרה וכמה כייף שבאנו לחגוג איתם גם היום. ואז התחלנו לאכול, ותוך כדי ראינו את כל הזוגות הרוקדים שהיו ברחבה ורקדו לצלילי הקאנטרי שלהקה מקומית ניגנה. רוב הזוגות היו כמובן סבים וסבתות...הילדים שאלו אם כל האנשים בעיר הזאת הם זקנים...וכל הזמן הסתכלנו מסביבנו, ולא הפסקנו לצחוק...ראינו את נתחי הסטייקים הרציניים שהונחו על המנגל - לא כמו שלנו אלא ממש חיות שלמות! ויונתן הזיל ריר...וגם אנחנו....היה ערב טעים ביותר ואפילו מהנה. בסופו של דבר הצלחנו "לנשום", להתעלם מהמבוכה. הרגשנו כאילו "נפלנו" על האנשים האלה - זה היה ברור לנו שפה כולם מכירים את כולם כמו במושב, וזה היה כאילו "התפרצנו" לאחד החגים שלהם. המקומיים היו סופר סופר נחמדים אלינו ולרגע לא הרגשנו כאילו אנחנו לא רצויים. אחרי שסיימנו לאכול, עברה אחת הסבתות בין השולחנות וחילקה עוגיות לקינוח. היא כמובן הגיעה גם לשולחן שלנו ונתנה לילדים עוגיות בצורת עץ כריסמס שהיא הכינה לכבוד החג וכמובן שגם היא "התעלפה" מהעובדה שאנחנו מישראל.. האמת היא שלילדים היה ממש כייף והם לא רצו שנלך, ובכל זאת - לאחר כמעט שעתיים חזרנו לקרוואן. זהו, זאת היתה החוויה המקומית האחרונה שלנו מבנדרה.
למחרת קמנו בבוקר ונפרדנו מהעיר המקסימה הזאת. נהננו פה כל כך. היה אחר לגמרי מכל המקומות בהם היינו עד עכשיו. כאילו מקום שמנותק מהמציאות. במשך 5 ימים היינו בסוג של עולם אחר - אנשים אחרים, תרבות אחרת, אפילו שפה שנשמעת אחרת. נפרדנו מהשכן שלנו (עד עכשיו אני לא זוכרת איך קראו לו..), נופפנו לשלום ל"משתזפת" ממול (שבמהלך הימים החלפנו שלום שלום ואפילו מילה וחצי...) והמשכנו בדרכנו לכיוון סן אנטוניו.
לסיכום הפוסט היה ראוי להוסיף פה עכשיו את כל התמונות, שהרי תמונה אחת שווה אלף מילים....אבל לצערנו כרטיס הזכרון שהכיל את כל התמונות של בנדרה (וגם קצת של פורט דיוויס ואפילו קצת ניו מקסיכו...) עשה לנו בעיות, ולא ניתן להעלות את התמונות למחשב. חבל מאד מאד כי מדובר בכמעט 150 תמונות מקסימות ומצחיקות של כל מה שתיארתי בפירוט בפוסט. אז במקרה זה, המילים יהוו תחליף למראות והתמונות הבאות יהיו כבר מסן אנטוניו.
וואו!!! מרתק ביותר, אני קוראת ורואה סרט, רק מה שמדהים עוד יותר - שאתם חלק ממנו, אפילו לא חלק, אלא נכנסתם לתוך מסך בקולנוע בזמן הצפייה בסרט! מרשים!
השבמחקאלה
הדרי את כותבת כל כך משעשע, באופן כזה שמי שקורא בקלות הופך לחלק מהסרט שלכם...תמשיכו לצבור חוויות מדהימות ושמרו על עצמכם. מדנה
השבמחקחוזרת וקוראת ונהנית כל פעם מחדש. בטיוך כמו שלכם יש גם זמן לאנשים לא רק לנופים. נשיקות המשיכו לבלות.
השבמחק