לא הסברס המוכר לנו מהארץ, אלא ה"סגוארו" – הצבר הענק, זה המוכר כסמלה של אריזונה ושל המערב הפרוע.
חזרנו לאריזונה. הפעם נכנסנו אליה ממערב, עלינו על כביש I-10 המהיר והתחלנו בנסיעה לכיוון פיניקס, כאשר הכיוון הכללי הוא דרום מזרח. בביקורנו הקודם באריזונה, לפני שלושה שבועות, הספקנו לטעום ממש על קצה המזלג, ממדבר מוהאבי ולא היה כמעט זכר לסגוארו. גם הנוף היה אחר, אם כי כבר אז הרגשנו איזושהי אוירת מערב פרוע – במיוחד העיר אוטמן שסיפקה את הסחורה וכביש 66. הפעם, אנחנו חוצים את מדבר סונורה והסגוארו'ס פזורים לכל אורך הכביש. המראה של הקקטוסים הענקיים האלה מאד מאד מרשים ואחר ממה שאנחנו כל כך מכירים.
אבל הכי חשוב - איזה כייף לחזור שוב לדרכים ולנדודים. אחרי כמעט חודש וחצי של נוף עירוני (שבועיים בווגאס ואחר כך חמישה ימים בסן דייגו ועוד שבוע וחצי בלוס אנג'לס, עם כמה גיחות טבע ממש קטנות באמצע) ונסיעות ממש קצרות ממקום למקום (קצרות – זה מושג יחסי...הכוונה היא קצרות לעומת מה שאנחנו מכירים ורגילים...) – שוב עולים על הכבישים הבלתי נגמרים ומתחילים בנסיעות ארוכות שלא נגמרות. האמת היא שנראה שכולנו, כולל הילדים, כבר חיכינו לחזור לנסיעות. יום לפני שיצאנו לדרך, הילדים יזמו קנייה משותפת של סרטים בוולמארט. כל אחד מהם הסכים לתרום מהדמי כיס שלו לטובת 6 סרטים חדשים שישמשו אותם בנסיעות הארוכות המחודשות. וכך, חמושים בסרטים החדשים יצאנו לדרך.
חגי ואני התיישבנו מקדימה, כוסות הקפה במקומן, המצלמה בשלוף והילדים מאחורה - צופים בסרטים שקנו ושקט ושלווה. רק אנחנו והכביש. תענוג! לפעמים אני חושבת שמכל החוויות של השנה הזאת, הדבר שהכי נתגעגע אליו הוא הנסיעות בדרכים. לא להתלהב - יש נסיעות בלתי נסבלות בעליל, שכל מה שמתחשק לנו לעשות הוא להשאיר כמה ילדים על הכביש...אבל נכון לעכשיו, אחרי תקופה ארוכה שלא זזנו, הנסיעות בהחלט רגועות ושקטות.
אז כמו שאמרתי, הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנכנסים לאריזונה הוא הסגוארו'ס הענקיים לצידי הכבישים. חוץ מזה, מה שמאד בולט כאן הם מחירי הדלק המאד נמוכים ביחס ליתר המדינות בהן ביקרנו, במיוחד לעומת קליפורניה היקרה להחריד. גאלון של דלק עולה כאן 3.05$ לעומת 3.60$ ומעלה בממוצע בכל מקום אחר. והאנשים - נדמה לנו שאריזונה כולה נלקחה מאיזשהו מערבון...מאד מזכירה לנו את יוטה באוירת הטבע והמדבר, רק שפה הכל הרבה יותר פראי.
לפני שלושה ימים נכנסנו לאריזונה. הרבה עוד לא ראינו, אבל בכל זאת - הנה שתי חוויות קטנות ונחמדות מהווי הלינה בדרכים:
בלילה הראשון, אחרי נסיעה מטורפת של כמעט 450 מייל מקליפורניה, עצרנו לישון ב-rest area על הכביש המהיר I-10. היינו מבסוטים כי ראינו שיש עוד מלא רכבים בחנייה ואנחנו לא לבד. התמקמנו לשינה רחוקים עד כמה שאפשר מהמשאיות (שאף פעם לא מכבות את המנוע בלילה כי הנהגים הולכים לישון כשהמנוע עובד לצרכי מילוי הבטריה, חימום וכו. הדבר גורם לרעש נוראי ואפילו מרגישים את הכביש רועד מתחת לגלגלים) ונרדמנו. בשתיים בלילה התעוררנו לחנייה ריקה כשלפתע נכנסה משאית ענק ומכל המקומות בחנייה, הנהג בחר לעמוד צמוד אלינו. הרעש כמובן שהעיר אותנו. קיללנו את אמא ואבא שלו כולל הילדים שלו - שום דבר לא עזר. בסוף לא היתה ברירה - החלטנו שממשיכים בנסיעה. התקדמנו עוד קצת לכיוון פיניקס ומצאנו וולמארט לשמחתנו הרבה. נכנסנו למיטה שמחים ומאושרים. איך שהנחנו את הראש על הכרית שמנו לב, או יותר נכון שמענו, שברחבת החנייה משמיעים שירים לכריסמס - למקרה שאחד הקונים "פספס" את הטחינה הבלתי פוסקת של שירי כריסמס במהלך החודש האחרון. אני כבר הייתי מוכנה להמשיך לנסוע אבל חגי הודיע לי "בעדינות" שאין שום סיכוי....בסביבות 4 בבוקר עוד ראיתי את השעון אבל אח"כ כנראה שה"ג'ינגל בל" של כריסמס הכריעו גם אותי. איזה כייף שאין עבודה שצריך לקום אליה אחרי לילה כזה...
בלילה השני מצאנו מקום בחנייה המיועדת לקרוואנים ומשאיות. משום מה לא נתקלנו בה עד היום. מדובר בתחנת דלק של חברת (TA (TRAVEL AMERICA. יש במקום תחנת דאמפינג חינמית כולל מקום מסודר לקרוואנים. בחנת דלק ישנן מקלחות, חדר טלויזיה, מטבחון וכל מה שצריך כדי להעביר את הלילה. פשוט מקסים. והכל כמובן נקי ומצוחצח ומזמין. ניצלנו את "הכנסת האורחים" החינמית הזאת, התמקמנו לנו לבד בחנייה. הפעם לא היה אף אחד שהפריע לנו לישון והיה לילה שקט ושפוי. מדי פעם שמענו צפצוף של רכבת שעברה לידינו. אצלנו בקרוואן זאת כבר בדיחה ידועה - כל פעם שעוברת רכבת אנחנו אומרים שהרכבת מבאנף עוקבת אחרינו...
אנחנו נוסעים על I-10, כשהיעד הראשון שלנו במדינה הזאת הוא הפארק הלאומי סגוארו - פארק שלם שמוקדש כולו לקקטוס הענקי הזה. מסתבר שזהו המקום היחידי בעולם בו ניתן למצוא את הקקטוס הזה ועוד בריכוז כל כך גבוה. עוד גילינו שצמח החוחובה שכל כך נפוץ באזורנו, הובא מאיזור זה והוא המקור היחידי שלו בעולם. בדרך לפארק הצלחנו להתברבר בדרכים - פעם ראשונה שהשילוט היה כל כך גרוע ולא מזמין, וכך מצאנו את עצמנו נוסעים ונוסעים עד שהגענו ל-dead end! כשבאריזונה יש שלט של dead end, הוא אכן dead לגמרי! למזלנו היה שם נהג בטרנזיט שהציע לנו את עזרתו. הוא מאד שמח לשמוע שאנחנו בני "העם הנבחר" והתנצל עד עמקי נשמתו על אזלת היד שמגלה הממשל ביחס למדיניות החוץ שלו. הוא הסביר לנו שהעם האמריקאי לגמרי בעדנו והם פשוט נבוכים מההתנהלות הכושלת של הממשל הנוכחי ביחס לישראל. דרך אגב, זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו שומעים אמירות מסוג זה. האמריקאי הלבן הממוצע מאד מאד פרו-ישראל וזה מאד מחמם את הלב לשמוע אמירות כאלה. השחורים וההספנים שדיברו איתנו במהלך הטיול, בעיקר התעניינו בהיבטים הדתיים והיו מלאי התפעלות שאנחנו באים מארץ הקודש. נושאי החוץ והבטחון של ישראל - מהם והלאה.
בכל אופן, לאחר שתיקנו את הטעות, נכנסנו לפארק, קיבלנו את חוברות הפעילות לילדים, לא לפני שהריינג'ר שדיבר איתנו שאל אם אנחנו מהנגב, אם אנחנו מכירים את החוחובה ואם אנחנו גרים בקיבוץ. ענינו בפירוט לשאלותיו והתחלנו לעבוד על החוברות. החלטנו מראש שאנחנו לא מתכוונים לעשות שום מסלולי הליכה בפארק מפאת הקור העז. הסתפקנו בנסיעה בדרך הנופית של הפארק ויצאנו לטוסון.
עכשיו, ממש בדקות אלה, אנחנו נמצאים בחנייה של אחד ממרכזי הקניות בטוסון. מחר בבוקר אנחנו חוזרים לפארק להשלים את החוברות ולקבל את התגים, ומשם אנחנו ממשיכים בנסיעה לכיוון ניו מכסיקו.
זהו בינתיים, הדיווח הבא כולל התמונות, יהיה כבר משם.
חגי ואני התיישבנו מקדימה, כוסות הקפה במקומן, המצלמה בשלוף והילדים מאחורה - צופים בסרטים שקנו ושקט ושלווה. רק אנחנו והכביש. תענוג! לפעמים אני חושבת שמכל החוויות של השנה הזאת, הדבר שהכי נתגעגע אליו הוא הנסיעות בדרכים. לא להתלהב - יש נסיעות בלתי נסבלות בעליל, שכל מה שמתחשק לנו לעשות הוא להשאיר כמה ילדים על הכביש...אבל נכון לעכשיו, אחרי תקופה ארוכה שלא זזנו, הנסיעות בהחלט רגועות ושקטות.
אז כמו שאמרתי, הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנכנסים לאריזונה הוא הסגוארו'ס הענקיים לצידי הכבישים. חוץ מזה, מה שמאד בולט כאן הם מחירי הדלק המאד נמוכים ביחס ליתר המדינות בהן ביקרנו, במיוחד לעומת קליפורניה היקרה להחריד. גאלון של דלק עולה כאן 3.05$ לעומת 3.60$ ומעלה בממוצע בכל מקום אחר. והאנשים - נדמה לנו שאריזונה כולה נלקחה מאיזשהו מערבון...מאד מזכירה לנו את יוטה באוירת הטבע והמדבר, רק שפה הכל הרבה יותר פראי.
לפני שלושה ימים נכנסנו לאריזונה. הרבה עוד לא ראינו, אבל בכל זאת - הנה שתי חוויות קטנות ונחמדות מהווי הלינה בדרכים:
בלילה הראשון, אחרי נסיעה מטורפת של כמעט 450 מייל מקליפורניה, עצרנו לישון ב-rest area על הכביש המהיר I-10. היינו מבסוטים כי ראינו שיש עוד מלא רכבים בחנייה ואנחנו לא לבד. התמקמנו לשינה רחוקים עד כמה שאפשר מהמשאיות (שאף פעם לא מכבות את המנוע בלילה כי הנהגים הולכים לישון כשהמנוע עובד לצרכי מילוי הבטריה, חימום וכו. הדבר גורם לרעש נוראי ואפילו מרגישים את הכביש רועד מתחת לגלגלים) ונרדמנו. בשתיים בלילה התעוררנו לחנייה ריקה כשלפתע נכנסה משאית ענק ומכל המקומות בחנייה, הנהג בחר לעמוד צמוד אלינו. הרעש כמובן שהעיר אותנו. קיללנו את אמא ואבא שלו כולל הילדים שלו - שום דבר לא עזר. בסוף לא היתה ברירה - החלטנו שממשיכים בנסיעה. התקדמנו עוד קצת לכיוון פיניקס ומצאנו וולמארט לשמחתנו הרבה. נכנסנו למיטה שמחים ומאושרים. איך שהנחנו את הראש על הכרית שמנו לב, או יותר נכון שמענו, שברחבת החנייה משמיעים שירים לכריסמס - למקרה שאחד הקונים "פספס" את הטחינה הבלתי פוסקת של שירי כריסמס במהלך החודש האחרון. אני כבר הייתי מוכנה להמשיך לנסוע אבל חגי הודיע לי "בעדינות" שאין שום סיכוי....בסביבות 4 בבוקר עוד ראיתי את השעון אבל אח"כ כנראה שה"ג'ינגל בל" של כריסמס הכריעו גם אותי. איזה כייף שאין עבודה שצריך לקום אליה אחרי לילה כזה...
בלילה השני מצאנו מקום בחנייה המיועדת לקרוואנים ומשאיות. משום מה לא נתקלנו בה עד היום. מדובר בתחנת דלק של חברת (TA (TRAVEL AMERICA. יש במקום תחנת דאמפינג חינמית כולל מקום מסודר לקרוואנים. בחנת דלק ישנן מקלחות, חדר טלויזיה, מטבחון וכל מה שצריך כדי להעביר את הלילה. פשוט מקסים. והכל כמובן נקי ומצוחצח ומזמין. ניצלנו את "הכנסת האורחים" החינמית הזאת, התמקמנו לנו לבד בחנייה. הפעם לא היה אף אחד שהפריע לנו לישון והיה לילה שקט ושפוי. מדי פעם שמענו צפצוף של רכבת שעברה לידינו. אצלנו בקרוואן זאת כבר בדיחה ידועה - כל פעם שעוברת רכבת אנחנו אומרים שהרכבת מבאנף עוקבת אחרינו...
אנחנו נוסעים על I-10, כשהיעד הראשון שלנו במדינה הזאת הוא הפארק הלאומי סגוארו - פארק שלם שמוקדש כולו לקקטוס הענקי הזה. מסתבר שזהו המקום היחידי בעולם בו ניתן למצוא את הקקטוס הזה ועוד בריכוז כל כך גבוה. עוד גילינו שצמח החוחובה שכל כך נפוץ באזורנו, הובא מאיזור זה והוא המקור היחידי שלו בעולם. בדרך לפארק הצלחנו להתברבר בדרכים - פעם ראשונה שהשילוט היה כל כך גרוע ולא מזמין, וכך מצאנו את עצמנו נוסעים ונוסעים עד שהגענו ל-dead end! כשבאריזונה יש שלט של dead end, הוא אכן dead לגמרי! למזלנו היה שם נהג בטרנזיט שהציע לנו את עזרתו. הוא מאד שמח לשמוע שאנחנו בני "העם הנבחר" והתנצל עד עמקי נשמתו על אזלת היד שמגלה הממשל ביחס למדיניות החוץ שלו. הוא הסביר לנו שהעם האמריקאי לגמרי בעדנו והם פשוט נבוכים מההתנהלות הכושלת של הממשל הנוכחי ביחס לישראל. דרך אגב, זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו שומעים אמירות מסוג זה. האמריקאי הלבן הממוצע מאד מאד פרו-ישראל וזה מאד מחמם את הלב לשמוע אמירות כאלה. השחורים וההספנים שדיברו איתנו במהלך הטיול, בעיקר התעניינו בהיבטים הדתיים והיו מלאי התפעלות שאנחנו באים מארץ הקודש. נושאי החוץ והבטחון של ישראל - מהם והלאה.
בכל אופן, לאחר שתיקנו את הטעות, נכנסנו לפארק, קיבלנו את חוברות הפעילות לילדים, לא לפני שהריינג'ר שדיבר איתנו שאל אם אנחנו מהנגב, אם אנחנו מכירים את החוחובה ואם אנחנו גרים בקיבוץ. ענינו בפירוט לשאלותיו והתחלנו לעבוד על החוברות. החלטנו מראש שאנחנו לא מתכוונים לעשות שום מסלולי הליכה בפארק מפאת הקור העז. הסתפקנו בנסיעה בדרך הנופית של הפארק ויצאנו לטוסון.
עכשיו, ממש בדקות אלה, אנחנו נמצאים בחנייה של אחד ממרכזי הקניות בטוסון. מחר בבוקר אנחנו חוזרים לפארק להשלים את החוברות ולקבל את התגים, ומשם אנחנו ממשיכים בנסיעה לכיוון ניו מכסיקו.
זהו בינתיים, הדיווח הבא כולל התמונות, יהיה כבר משם.
הקטע עם הרכבת היה מאוד משעשע, אבל היא רודפת אחריכם כבר מג'אספר. אבל אלו החוויות שיסופרו רבות על המרפסת עם הקפה הקר בעין הבשור.
השבמחקהפוסטים מדהימים, יש הרגשה שאנחנו ממש אתכם בחניוני הלילה של וולמארט ועל רכבות ההרים, ועוד רגע מרגישים את הקוצים של ה"סגוארו". אוהבת המון. דודה