מיאמי
ביץ
8-9/2/14
– יום שבת וראשון.
היום התחיל בהתרגשות
גדולה. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל כולנו ממש חיכינו למיאמי. האמת שלא היו לנו
ציפיות, לא ממש ידענו מה נעשה בעיר, לא היה לנו שום קמפ מוזמן (כל הקמפים שבדקנו
היו מאד רחוקים מהעיר ויקרים מדי), ובכל זאת – החלטנו שנוסעים ישר למיאמי ביץ (מוותרים
על הדאון טאון) ונסתדר. ברגע שהגענו לגשר שמחבר את היבשת עם החוף, נשמעו צהלות
שמחה בקרוואן. קודם כל נגלו לפנינו כל אוניות הפאר שעוגנות באופן קבוע בנמל. כבר
הרגשנו בנופש. חצינו את הגשר והתחלנו לחפש חנייה. משימה מאד מאד לא פשוטה
ברחובותיה הצרים והעמוסים של מיאמי ביץ. הבנו שהחנייה היחידה שנמצא היא ליד אחד
המדחנים הפזורים לאורך הרחובות. עכשיו המשימה היתה למצוא מדחן ומקום מספיק גדול
לקרוואן כמו שלנו. אחרי הסתובבות של שעה בערך, מצאנו מקום חנייה מושלם ברחוב
מרידיאן, צמוד למרכז הקונגרסים וקרוב מאד למגרש הגולף. החנינו את הקרוואן, פרקנו
את האופניים ויצאנו לכבוש את העיר. קראנו בספר של נטע דגני שהדרך הטובה ביותר
להכיר את העיר היא באמצעות אופניים ואכן, תוך כמה דקות ראינו מאות אנשים נוסעים
באופנים ברחבי העיר. לאורך החוף ישנן מספר תחנות עגינה לאופניים. בכל תחנת עגינה ישנה
מפה עם מסלול אופניים וניתן להשכיר אות האופניים ולהחזירם היכן שרוצים.
הדבר הראשון שראינו
בדרך והפתיע אותנו ביותר הוא אנדרטה לזכר השואה. האנדרטה מאד מאד מרשימה, במרכזה
יד ענקית המושטת לשמים. כשנכנסים לתוך המתחם, צועדים ליד קיר שיש שבו ישנה השתקפות
של מי שמביט באנדרטה. כך נוצרת תחושה של מליוני אנשים. בתוך המתחם מתנגן ניגון
תפילה ופזורים מספר פסלי ילדים הזועקים אל אימם. מצמרר ממש. הדבר הכי מדהים הוא
שהאנדרטה מזמינה את העוברים והשבים להכנס לתוכה – עם בגדי ים, עם אופניים. אין שער
בכניסה, אין כרטיסים. פשוט מעין מיצג זכרון מאד מרשים באמצע הרחוב.
לאחר שצפינו במיצג,
המשכנו באופניים לכיוון החוף. הנסיעה מאד מאד נוחה, שבילים מיוחדים לרוכבי אופניים
לכל אורך העיר, תענוג. הגענו לחוף המפורסם, החנינו את האופניים והתמכרנו לשמש
ולים, שהילדים קבעו שהוא החוף הכי מדהים שהיינו בו. החוף של מיאמי – כמו בסרטים –
עמוס ביפים ויפות. בזמן שהילדים היו עסוקים בגלים ובהשתוללות, חגי ואני
"קילפנו" את כל מי שישבו לידנו....לאחר שעות בים, הספקנו להנות מתחילתה
של השקיעה. רצינו להמשיך עם האופניים אבל פתאום התענן ונראה היה שהולך לרדת מבול.
אז חזרנו לקרוואן, לא לפני שניצלנו את מקלחות החוף כדי לא לבזבז מים בקרוואן. עם
חזרתנו לקרוואן, כלומר הביתה, הכנו ארוחת ערב, סידרנו מיטות לשינה וחגי ואני יצאנו
לבילוי זוגי לילי בעיר. את הילדים השארנו בחנייה (הוספנו עוד כסף למדחן). חייבת
לציין שחנינו במקום מאד תיירותי, מרכזי ומואר כך שלא חששנו לרגע. עלינו שוב על
האופניים ונסענו לרחוב לינקולן. הגענו ל-lincoln mall rd, מדרחוב ארוך מאד שופע בחנויות, מסעדות, ובתי קפה. איזה כייף היה
להסתובב לבד בשקט! ועוד יותר כייף היה לשבת במסעדה ולאכול סושי. כשחזרנו לקרוואן
לאחר שעתיים בערך, כבר כולם ישנו. עזבנו את החנייה וחזרנו לעיר, מצאנו חניית lowe's והלכנו לישון.
למחרת קמנו ממש מוקדם
וחזרנו למיאמי ביץ. רצינו להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום חנייה בלי לחץ. בשעה שמונה
וחצי בבוקר כבר חנינו לצד מגרש הגולף העירוני – חנייה יותר מרווחת ונוחה מהקודמת.
הכנו ארוחת בוקר בניחותא (שקשוקה ולחמניות טריות) ושוב – פרקנו את האופניים
והתכוננו ליום טיול בעיר. את היום הזה הקדשנו לרובע ה-אר דקו המפורסם. הרובע ממוקם
בדרום מיאמי ביץ – סאות' מיאמי ביץ, ויש בו עשרות בתים ומבנים אותנטיים משנות ה-30
של המאה ה-20. מצטטת מהספר: "במיאמי ביץ קיים הריכוז הגבוה בעולם של בניינים
בסגנון ה-אר דקו". אנחנו לא כאלה מבינים גדולים באמנות ולמען האמת לא ממש
יכולים לזהות סגנון אמנות כזה או אחר. אבל אי אפשר להשאר אדישים למראה הבתים העתיקים
לאורך הרחוב, לצבעים והצבעוניות, לשורות עצי הקוקוס ולמכוניות הוינטג' שמעטרות את
הרחוב. מאד מזכיר את קובה (לפחות את התמונות שראינו מקובה...). ואיזה אוירה מהממת –
מכל פינה נשמעת מוזיקה לטינית, מאות אנשים נוסעים באופניים, רצים ומתעמלים,
מכוניות יוקרה שעוצרות בפתח המסעדות ומליון יפים ויפות – כבר אמרתי קודם... ואנחנו עם האופניים
שלנו, מפלסים את הדרך בין כל ההמונים – יואב הצליח לתמרן בין האנשים והתעצבן שיש
בעיר הזאת כל כך הרבה אנשים... מדי פעם עשינו עצירות יזומות לגלידה וסתם למנוחה, גילינו
ממש על החוף טורניר כדורעף שנתי של כל סוכנויות הדוגמנות בארה"ב – כולם
רזים/ות, חטובים/ות ושזופים/ות. ובמקום – דוכן שבו מוצגים לראווה שתלי סיליקון בכל
הגדלים!!! כולם מנותחים בעיר הזאת...
באיזשהו שלב, החנינו
את האופניים והחלטנו להסתובב קצת ברגל. פנינו לרחוב קולינס ומולנו התגלה מחזה
מדהים – סניף של ארומה!!! איזה כייף ואיזה גאווה ישראלית...קנינו קרואסונים של
שוקולד והתענגנו על הטעם המוכר (כמובן שהילדים ציינו במקהלה שהאוכל בישראל יותר
טעים וכמה שהם מתגעגעים...ואז כל אחד מציין איזה מאכל הוא הכי אוהב בארץ – מעין
שיחה כזאת שחוזרת על עצמה כל יום...). אחרי חוויית ארומה, המשכנו לשוטט ברחוב,
אספנו בחזרה את האופניים והמשכנו בנסיעה, חצינו לרחוב וושינגטון ונסענו בו לכל
אורכו. משם המשכנו ללינקולן, עשינו הפסקת צהרים במקדולנדס והראנו לילדים את
המדרחוב. הסתובבנו בין החנויות וקינחנו, ממש בקטנה, בסניף שלH&M
לאחר היום הגדוש
והעמוס חזרנו לחנייה, מקלחות זריזות ממש ממש – המים אוטוטו נגמרים לנו – נשנוש קטן
לארוחת ערב ומתחילים בנסיעה לכיוון העיר הומסטד שבפאתי הקיז. את הנסיעה להומסטד
אנחנו עושים בשיא השקיעה, מתעלפים מהמראות, הגשרים המדהימים שמחברים את מיאמי ביץ
ליבשת, עצי הקוקוס בכל מקום. עיר מהממת. הגענו להומסטד בלילה,
התמקמנו בחניית lowe's ונפלנו למיטות.
10/2/14 – יום שני
את היום הזה העברנו
בקמפ מקסים- the
boardwalk rv resort . נכנסנו לקמפ ממש על
הבוקר, התחברנו לחשמל ולמים ופשוט נחנו. בילינו שעות בבריכה במקום, כמובן שעשינו
כביסות, קצת קשקושים באינטרנט (ממש קצת כי האינטרנט היה ממש גרוע...), ארוחת
סטייקים על האש ומנוחה. הקמפ היה מלא בפנסיונרים קנדיים צרפתיים כך שההרגשה היתה
סוג של קלאב-מד: שירים בצרפתית שבוקעים מכל הקרוואנים, ריקודי שורות במועדון
בצרפתית, שיחות בצרפתית ו"אגדו" בבריכה...היה מאד משעשע. אספנו הרבה כוחות כי מחר אנחנו
מדרימים לכיוון הקיז. על כך בחלק השלישי.
רואים עליכם שאתם נהנים בטירוף המשיכו לכייף!!!
השבמחק