דרום פלורידה – סיכום בארבעה חלקים (חלק א')

שבועיים של שמש, חום, חופים, אגמים, שקיעות וטבע

את הפוסט הזה אני כותבת בקמפ  PINE ISLAND RESORTבעיר  ST.JAMES שנמצאת על האי PINE ISLAND. הגענו לכאן מתוך מחשבה שזה המקום הקרוב ביותר לאי סניבל בו אנחנו מתכוונים להיות מחר. היום הזה מוקדש כולו למנוחה, ארגונים וסידורים. אנחנו אחרי כמעט שבועיים וחצי בדרכים, עוברים ממקום למקום, היינו בטבע, ביקרנו בערים הגדולות של פלורידה, ראינו מליוני אגמים, שחינו בעשרות חופים. לאורך כל הדרך, רציתי מאד לעדכן את הבלוג אבל הויי.פיי בדרכים מאד מאד איכזב. בכלל, פלורידה, למרות היותה מדינת הקרוואנים, מאד לא ערוכה לקרוואנים בעונת השיא, בה אנחנו מטיילים. ארחיב על זה בהמשך. בכל אופן, בשבוע הבא אנחנו עוזבים את ארה"ב ויוצאים למקסיכו לשבוע לצורך הארכת הויזה. מבחינתנו זה אומר שכבר חצי טיול מאחורינו (ככה עברו להם שישה חודשים...).  יש איזושהי תחילת התרגשות לקראת הסוף (בכ"ז, נותרו רק ארבעה חודשים לפנינו..) וגם סוג של ספירה לאחור...(וגם חרדה מסויימת שזה הולך ונגמר....). רגע לפני שאנחנו עוזבים את פלורידה ואת ארה"ב, חייבת לסכם את קורותינו בשבועיים האחרונים. אז בארבעת הפוסטים הבאים  - סיפורים ותמונות מדרום פלורידה, מאז שעזבנו את קייפ קנבראל. וכמו הכותרת של הפוסטים האלה – אכן שבועיים של טבע במלוא עוצמתו, מלא חיות וציפורים, חופי אוקיינוס מדהימים, אגמים מהסרטים, שקיעות עוצרות נשימה וחם חם חם!

ג'ונו ביץ, פאלם ביץ ופורט לודרדייל

6/2/2014 – יום חמישי

התעוררנו בחניית וולמארט בעיר קוקואה ביץ, אחרי שלילה קודם הגענו לכאן אחרי בילוי במרכז החלל. לא היו לנו תכניות מיוחדות ליום זה אבל הכיוון הכללי היה דרומה למיאמי. החלטנו שבדרך נעשה כמה עצירות קטנות. עלינו על כביש 95 לכיוון דרום ולאחר נסיעה של קרוב לשעתיים עצרנו בעיר ג'ונו ביץ לביקור בבית החולים לצבי ים: loggerhead marinelife center.  במקום פועלים מתנדבים להצלה, שיקום וריפוי של צבי ים. זהו מרכז קטן וצנוע, ממוקם ממש על החוף (המקסים ביותר, יש לומר) בלב ליבה של עיירת קיט ונופש. מיד כשהגענו, נאמר לנו כי בדיוק היום בשעה ארבע אחה"צ משחררים בחזרה לים צב שהיה בטיפול בחודשיים האחרונים. איזה כייף. מכיוון שהמרכז לא גדול, תוך שעה סיימנו לראות את כל הצבים, למדנו את סיפוריהם האישיים (וגם את שמותיהם) – מאיפה הגיעו, מה קרה להם, באילו תרופות מטפלים בהם ועוד ועוד. כשסיימנו, חזרנו לקרוואן לארוחת צהריים ומנוחה. בשלוש וחצי חזרנו למרכז ויחד עם עוד עשרות אנשים, ירדנו לחוף, מחכים למבצע החזרת הצב לים. באמריקה – כמו באמריקה – הכל מסודר, מתוקתק ומאורגן לעילא ולעילא. החבר'ה הכינו שביל מסודר לצב, שחס וחלילה אף אדם לא ייכנס לשביל ויפריע לו בדרכו חזרה למים. אנשים ישבו משני צידי השביל ואף אחד לא ניסה לדחוף/לעקוף או סתם להדחף. הפלא ופלא – כולם ראו את הצב...תוך דקות ספורות – בדיוק בארבע – הגיע הטרקטורון מבית החולים, עליו מועמס הצב. שני חבר'ה הרימו אותו והניחו אותו על החול. הצב הרים את הראש והתחיל "לרוץ" לכיוון הים. לקול מחיאות הכפיים הסוערות וקריאות השמחה, הצב נכנס לים והתחיל לשחות. תוך שלוש דקות כבר לא ראינו אותו. היה מרגש ומקסים. בית החולים הזה מאד מומלץ למי שכבר ממילא נמצא באיזור. דרך אגב, הכניסה למקום חופשית. המקום מתקיים מתרומות וגם אנחנו תרמנו לטובת צבי הים. את היום סיימנו בנסיעה לאורך חופי ג'ונו ביץ. התלהבנו מבתי העשירים והיאכטות מכל עבר והתמוגגנו מהשקיעה. בלילה ישנו בחניית lowe's.

פה המקום לספר שנושא החניות היבשות בפלורידה מאד מאד מתסכל. אנחנו רגילים לישון בדרכים, בחניות של וולמארט ו/או אאוטלטים. במערב, אין כל בעיה. בכל עיר מצאנו חניות בשפע בידיעה שתמיד נמצא גם תחנת דלק לעשות דמפינג. לא חשבנו לרגע שתהיה בעיה בפלורידה. היינו בטוחים שבגלל שפה יש מיליון קרוואנים, כל תחנות הדלק יתאימו את עצמן. לצערנו טעינו בגדול. זאת המדינה הכי הכי לא נוחה ולא ידידותית לקרוואנים. כמעט ואין תחנות דמפינג בתחנות דלק, הערים הגדולות מאד צפופות ואין כמעט אתרי קמפינג קרובים לערים הגדולות.  מה גם שהרבה מאד אתרי קמפינג לא מרשים לעשות דמפינג אצלם באתר. מאד לא אוהבים פה קרוואניסטים ולכן מאד מקפידים פה על "גירוש" קרוואנים מחניות. אפילו בוולמארט לא מרשים לישון בלילה. בכל וולמארט בו קנינו (וקנינו כמעט בכל וולמארט אפשרי בכל עיר בפלורידה...), היו שלטים חד משמעיים שאוסרים על לינת קרוואנים בחנייה. אנחנו מתמידים על לינה בחניות של lowe's –, כבר כתבתי על זה בעבר – חנות בסגנון הום סנטר. החנייה ענקית ויש אינטרנט חופשי בכל רחבי החנייה. לשמחתנו, אין הקפדה של הבטחון לגבי לינה במקום ועדיין לא ביקשו מאתנו להתפנות מאף חנייה בה שהינו . לכן אנחנו ממשיכים לעבור בין כל סניפי הרשת הפזורים בכל רחבי ארה"ב. גם פה בפלורידה, זה אולי המקום היחידי בו אין שלטים המזהירים מפני לינת קרוואנים. בכלל, לטייל בפלורידה בעונת השיא, זאת כמעט משימה בלתי אפשרית למי שרוצה לעשות טיול ספונטני מתגלגל כמו שלנו. לא נערכנו מראש כך שברוב המקומות אליהם הגענו כבר לא היה מקום. ההזמנות לכל הפארקים נעשות ע"י המעוניינים חודשים מראש. נקודת האור היחידה מבחינתנו, היא עשרות הפארקים של המדינה הפזורים לכל אורכה ורוחבה של פלורידה. בפארקים האלה – שהם כמובן גם מאד מאד יפים – יש תחנות דמפינג מסודרות וגם מי שלא יכול לישון בקמפינג, יכול להשתמש בשירותי הדאמפ. חוץ מזה, בפארקים האלה יש תמיד חיבורים לחשמל ומים, מה שמקל על השהייה במקום. וכך, למרות שלא הזמנו מקום לאף אחד מפארקי המדינה בהם שהינו, הצלחנו למצוא בחלקם לילות פנויים וכך יכולנו גם לישון וגם להתחבר לחשמל ומים. ואת כל הסיפור הזה אני מספרת כי כשהגענו לחניית הלילה שלנו ב-lowe's, כבר היינו צריכים לעשות דמפינג, בקושי היו לנו מים נקיים וידענו שיש לנו עוד לפחות יומיים עד מיאמי. החלטנו ללכת לישון ולטפל בנושא בבוקר...

7/2/14 – יום שישי

את הבוקר פצחנו במשימת חיפוש מקום לדאמפ. בדקנו בגוגל מפס, הוצאנו כמה כתובות, עדכנו את הג'י.פי.אס והתחלנו בנסיעה. היינו מאד מאד אופטימיים בשלב הזה של הבוקר...אופטימיות שמהר מאד התחלפה בפסימיות, עצבים ודכאון... הג'י.פי.אס הוביל אותנו לכל המקומות האפשריים רק לא לתחנה שבה היינו אמורים לעשות את הדאמפינג. הסתובבנו קרוב לשעתיים!!! סביב אותה נקודה וחיפשנו לשווא את המקום. בקיצור, היה – סליחה על המילה – חרא! תרתי משמע...
בסופו של דבר, מצאנו את המקום – התברר שזאת תחנה של משאיות והם לא עושים שם דאמפינג. חגי התחנן שלפחות יתנו לנו למלא מים נקיים – הם לא ממש אהבו את הרעיון אבל הסכימו רק ביקשו שנשתמש במעט מים. "מעט" – זאת מילה מעורפלת...יחסית לנושאת המטוסים "מידווי" אנחנו צורכים "מעט" מים... ניצלנו את המים שלהם וגם את הפחים שלהם לזרוק את כל הזבל שהצטבר אצלנו...

כשיצאנו מהתחנה, חגי ראה על הכביש בצד הדרך חור ביוב – עשינו מה שבשום אופן אסור לעשות אבל מה שכל ישראלי עם קצת שכל היה עושה במצבנו – העמדנו את הקרוואן מעל חור הביוב ופשוט עשינו דאמפינג מאולתר...אם היו תופסים אותנו – הקנס על דבר כזה יכול להגיע לאלפי דולרים, שלא לדבר על התערבות משטרה. רעדנו מפחד אבל פשוט לא היתה ברירה. זאת היתה הפעם הראשונה שלנו ומקווים שגם האחרונה. אני חייבת להדגיש – ממש, אבל ממש לא היתה לנו ברירה. אז אחרי שרוקנו את המלוכלכים והיו לנו מים נקיים יכולנו סוף סוף להמשיך בדרכנו. ממשיכים לנסוע על כביש 95  דרום כשהיעד הבא שלנו הוא העיר פאלם ביץ. זוהי העיר העשירה ביותר בארה"ב, ידועה בבתיה המפוארים הנושקים לים, אחוזות מדהימות, יאכטות מפוארות, והכל לצד האוקיינוס והמפרץ שבתוכו. פשוט נסענו להנאתנו בין רחובותיה המקסימים של העיר היפיפיה הזאת. התלהבנו מכל עץ ושיח (הגינון במקום הזה הוא באמת משהו מיוחד. בכלל, הצמחייה הטרופית מכל עבר מהממת ביופיה) מכל בית ומכל יאכטה. זה בפירוש מקום של אנשים שחיים בסרט...היה די מצחיק (וגם לא כל כך קל) להסתובב עם המפלצת שלנו בין כל היגוארים ומכוניות היוקרה האחרות שראינו. אחרי סיבוב של שעה, עזבנו את פאלם ביץ והמשכנו לעיר הבאה – פורט לודרדייל.

פורט לודרדייל נחשבת לוונציה של ארה"ב, בשל ריבוי תעלות המים והמפרצים שבתוכה. מצאנו מקום חנייה מעולה – חנייה ציבורית ענקית, מיד כשיורדים מהגשר המוביל לאיזור החוף. החנינו את הקרוואן, הכנו ארוחת צהריים ויצאנו לרכיבת אופניים בכל רחבי העיר. חגי לקח איתו את יובל, יונתן ונגה. אני נשארתי עם יואבי, שהיה חולה, בקרוואן. החבר'ה חזרו עמוסי חוויות – גם טיילו בין בתי העשירים, עברו בין התעלות וקינחו ברחצה בים. בסופו של היום הזה, כבר שכחנו את תקרית הדאמפינג של הבוקר, אבל הבנו שהמצב בפלורידה מחייב משמעת מים רצינית ביותר!!! לכן, עשינו מקלחות זריזות ביותר והמשכנו בדרכנו, מקווים מאד למצוא תחנת דלק...עם היציאה מהעיר נתקענו בפקק של החיים, מה שאילץ אותנו לרדת ביציאה הקרובה שראינו – היציאה לעיר מיאמי גרדנס, ממש בפאתי מיאמי, ללינת לילה.

מיאמי גרדנס – חייבת להגיד שתי מילים על המקום הזה: אחרי שהיינו בפאלם ביץ ופורט לודרדייל – שתי ערים מדהימות של עשירי אמריקה – הגענו למקום שהוא סוג של "גטו" של שחורים והיספנים: בלי יאכטות, בלי תעלות, בלי ים. עצרנו בסניף מקדונלדס כדי להתאוורר. היה די מפחיד בסניף הזה אז קנינו את האוכל טייק אווי, והילדים אכלו בקרוואן. חגי כבר התחיל לחשוב איך אנחנו עושים עוד פעם דאמפינג מאולתר כי ראינו חור ביוב נוסף ברחבה של מקדולנדס...לפתע הגיע איש בטחון ושאל אותנו מה אנחנו עושים במקום הזה...לא כל כך הבנו מה הוא רוצה, הסברנו לו שאנחנו רק מסיימים את האוכל ואז הוא אמר: "תסיימו מהר, this is a guns zone" . נשבעת. באילו המילים. מתברר שבאיזור הזה היו בעבר מספר לא מבוטל של תקריות ירי. עפנו משם תוך דקה, המשכנו בנסיעה עד דאון טאון מיאמי, התמקמנו בחניית lowe's והלכנו לישון – קצת מוטרדים מנושא הדאמפינג אבל החלטנו שזה לא יהרוס לנו. ממש לפני שנרדמנו, ראינו חדשות – האייטם המרכזי היה סיקור של עצרת לזכרו של נער בן 19 שנהרג בתקרית ירי עם שוטר לבן בעיר מיאמי גרדנס...אמיתי לגמרי!