הרי הסמוקי'ס הנהדרים והדרך לושינגטון הבירה

אחרי הביקור במפלים, אנחנו עוזבים את מדינת ג'ורג'יה ועוברים למדינת צפון קרוליינה. את הלילה הזה אנחנו מבלים בוולמארט. למחרת על הבוקר (רק אחרי שתמי מסיימת לקנות חצי מהסניף...) מתחילים בנסיעה אל עבר שמורת הרי הסמוקי'ס. הנופים בדרך מדהימים, כל כך אחר ושונה ממה שהורגלנו אליו בחודשים האחרונים. פתאום אנחנו מרגישים כאילו חזרנו למערב הגדול, ועוד יותר מכך - יש רגעים שנדמה לנו שחזרנו להרי הרוקי'ס. אבל הכי הכי הנוף הזה מזכיר לנו את אירופה. קצת תמונות מהדרך..

לאחר שלוש שעות של נסיעה (על המפה זה היה נראה הרבה יותר קצר...) אנחנו מגיעים לעיר צ'ירוקי האינדיאנית. מוותרים על הביקור באתרי התיירות שבעיר ונוסעים היישר לפתחה של השמורה. אמנם זוהי שמורה פחות מוכרת לישראלים אך היא נחשבת לשמורה המתויירת ביותר בארה"ב - יותר מהגרנד קניון ומהיוסימיטי. עוצרים במרכז המבקרים, מצטיידים במפות וקונים (פה לא מקבלים בחינם) את חוברות הג'וניור. הפעם מצטרף אלינו גם הג'וניור אסף שזוהי לו החוברת הראשונה והפעם הראשונה בנשיונל פארק.

אינדיאנים במופעי תיירות בעיר צ'ירוקי. אנחנו ממש לא מתחברים למופעי הראווה בשקל לתיירים...

וכמובן, שמיד עם הכניסה לשמורה מתגלים לפנינו כל ערוצי המים שבעולם....המים במקום הזה לא נגמרים!

אחרי ארוחת צהרים בקרוואן, אנחנו נוסעים אל עבר הפסגה הגבוהה ביותר בשמורה, שנחשבת לאחת מבין תשע הפסגות הגבוהות ביותר בארה"ב - פסגת קלינגמוס. מתחילים בטיפוס עם הקרוואן וקצת ליד הפסגה מתגלים עקבות של שלג. עד לפני שבוע הכל היה מכוסה כאן בשלג ולמזלנו הגענו יום לאחר שפתחו את הכביש!

אחרי הטיפוס לפסגה, ממשיכים אל עבר הקמפ אלקמונט. כמובן שלא צריך להזמין מקום בעונה זו של השנה, ואכן הקמפ כמעט ריק לחלוטין. בכניסה לקמפ אנחנו מכניסים את הכסף למעטפה - 17$ - ומגיעים לסייט שלנו שנמצא מאד קרוב לנהר. הילדים מאושרים, מתחילים באיסוף מקלות ובקרבות...
את היום שלמחרת אנחנו פוצחים במסלול הליכה קליל אל עבר מפלי לאורל. המסלול קצר, רובו בעלייה תלולה ולא קשה. אנחנו מתקתקים את המסלול בלי בעיה ואחר כך מתחילים בנסיעה אל עבר מפלי גרוטו. למרות ששאלנו מליון פעם במרכז המבקרים אם אפשר להכנס למפלים עם קרוואן, ואמרו לנו שכן, כמובן שכשהגענו הבנו שאין שום אפשרות להכנס לאיזור עם קרוואן. קצת מבואסים חזרנו לקמפ, עם עצירת התרעננות לווי.פיי בעיר גטלינבורג. חגי והקטנים נשארו בקרוואן למנוחה ותמי ואני יצאנו עם הגדולים לסיבוב קצרצר בעיר. גטלינבורג הזכירה לנו מיד את באנף. כמעט העתק. רק הרבה יותר קטנה והרבה יותר ממוסחרת. בשעה וקצת שבילינו בעיר, תמי ואני הספקנו לאכול גלידה בזמן שהגדולים נכנסנו לסרט בשמונים מימדים, או משהו כזה...אבל כשחזרנו לקמפ, בדרך, ממש שני מטר מהקמפ, ראינו דוב!!! זה היה פיצוי הולם על מפלי גרוטו שהתחרבשו לנו.
את אחה"צ בילינו בקמפ - הילדים בענייניהם, עשינו על האש וקינחנו בכמה דקות מרגשות במיוחד ליד מכונת הממתקים שבכניסה - כל ילד הצטייד בשלושה ממתקים לכבוד יום הטיול הגדול שצפוי להם למחרת. לפעמים זה מדהים ממה ילדים יכולים להנות...היה מאד מצחיק, במיוחד העובדה שיובל דפקה על המכונה וקיבלה פחית שתיה בחינם.

ביום השלישי בסמוקי'ס, חגי לקח את הילדים למסלול הליכה קצת יותר רציני - 9 ק"מ (האמת שזה לא היה כל כך רציני כמו שרצינו. ואם כל הכבוד, 9 ק"מ זה ממש קטן עלינו. הילדים כבר הלכו הרבה יותר מזה...) - rainbow trail. תמי נגה ואני נשארנו בקרוואן למנוחה אמיתית. האמת שחשבנו שהם יגיעו רק בצהריים, אבל החבר'ה הרציניים חזרו אחרי שעתיים. אז היתה מנוחה קצרה...בדיוק כשתכננו לשים ראש, פרצו לקרוואן כרוח סערה מלאי חוויות...

המסלול הזה היה בעצם הפרידה הרשמית משמורת הסמוקיס. מפה, המשכנו לעיר פיג'ן פורג' שם חיכה לנו מסלול אומגות זיפליין בהרים ובלי שתכננו גם ספטיבל road run - פסטיבל של מכוניות ענתיקות מכל רחבי ארה"ב שהגיעו לעיר הקטנה הזאת.

וגם נגה כבר היתה מוכנה לעלות על החבל...ברגע האחרון קיבלה פיק בירכיים וחזרה לקרוואן.

כל האנשים בעיר, תפסו מקומות טובים לצד הכביש הראשי של העיר.  הפקק שהשתרע לאורך הכביש היה ארוך ומייגע. עשרות על גבי עשרות ק"מ...אנחנו זכינו להיות חלק מהפקק הזה. מבחינת המשתתפים באירוע - זה היה כל הקטע. שלא כמונו, שרק תכננו איך לברוח מהפקק, הם נכנסו אליו במכוון. בכל זאת, היה מאד משעשע, ראינו אלפי מכוניות מקסימות ועוד יותר מכך, עשרות אנשים מצחיקים והזויים במיוחד. היתה אוירה מטורפת, רעש של מנועים ומוזיקה מכל עבר. בסופו של דבר, מצאנו פירצה בפקק ונסענו אל עבר וולמארט הקרוב ללינת לילה.

התמונות הבאות הן כבר מהדרך הארוכה לכיוון וושינגטון. אנחנו נוסעים ונוסעים, עוברים בחנויות מזדמנות על הדרך, וחולפים על פני טנסי המדהימה, ווריג'ינה שעשתה לנו דה-ז'ה וו מטורף לאנגליה. אפילו הספקנו לחגוג את ליל הסדר על הדרך במסעדת לונגהורן האהובה.

זהו, הדענו לאחר כמעט שלושה ימי נסיעה לקמפ צ'רי היל הסמוך לוושינגטון הבירה. התמקמנו פה למשך עשרת הימים הבאים כשאנחנו חורשים את העיר לעומקה ולרוחבה. על כך, בפוסט הבא.