עשרה ימים מהסרטים עם משפחת כהן באטלנטה

 בימים אלה אנחנו עמוק עמוק בתוך העיר וושינגטון אבל רצף האירועים וכמות החוויות לא מאפשרים לי לעמוד בקצב...אז חוזרת קצת אחורה. האמת, הרבה אחורה. העדכון האחרון היה לאחר שנפרדנו מסבתא מינה בשדה התעופה של אורלנדו – פתאום פלורידה נראית כמו זכרון רחוק רחוק...הספקנו מאז לחצות 5 מדינות!!!, לספוג טבע עוצמתי בהרי הסמוקי'ס, לחגוג את ליל הסדר ועוד ועוד. אין ספק שהבלוג הוזנח ביותר בחודש האחרון אבל אני מקווה להתחיל לסגור פערים בשבועות הקרובים.

הפרידה מסבתא מינה היתה בעצם גם הפרידה שלנו ממדינת פלורידה המדהימה. ב-24/3, יום שני, הכנסנו את היעד "אטלנטה" לג'י.פי.אס. המרחק מאורלנדו – רק 740 ק"מ אבל אנחנו ממש לא מתרגשים. כולנו בקרוואן בהתרגשות ודריכות לקראת המפגש שיתקיים בעוד יומיים עם החברים הקרובים מהמושב. עלינו על כביש 75 והתחלנו להצפין לכיוון אטלנטה. קבענו עם הילדים שלא שואלים אותנו "מתי מגיעים?", "כמה זמן נשאר?" ועוד כל מיני שאלות מציקות מהסוג הזה...אמרנו להם שברגע שנעצור – זה סימן שהגענו. כנראה שכל ההכנות והאזהרות הועילו כי היה שקט מופתי בקרוואן. עם ההתקדמות צפונה, החל להשתנות הנוף. פתאום נגמרו המישורים של פלורידה ויחד איתם נגמרו הערים והצפיפות. פתאום התחיל "להתרווח" לנו הנוף, אפילו נראו באופק כמה הרים. והכי יפה היה לראות את פריחת האביב שהחלה לתת את אותותיה. באותו יום נסענו קרוב ל-500 ק"מ ועצרנו לקראת ערב בחניית וולמארט ליד העיר מייקן. למחרת בבוקר המשכנו בנסיעה ל-rest area הקרוב לדמפינג וארוחת בוקר (במדינת ג'ורג'יה ישנן תחנות דמפינג כמעט בכל תחנות ה-rest area). מלאי מרץ המשכנו לאאוטלט טנג'יר הממוקם ממש על כביש 75, צפונית לעיר מייקן ומרחק שעה נסיעה מהעיר אטלנטה. התמקמנו בחניית האאוטלט ויצאנו לבדוק את החנויות. כמובן שהבדיקה העלתה גם שלל... בשעה 17:00 נתנו גז לכיוון שדה התעופה של אטלנטה. לאחר ציפייה והמתנה מורטת עצבים (וטירוף של מציאת מקום חנייה בשדה הלא ידידותי הזה לרכבים גדולים...), הלא ייאמן קרה ומשפחת כהן יצאו מהטרמינל. אי אפשר לתאר במילים את השמחה, הדמעות, ההתרגשות של המפגש....פתחנו "שכונה" בטרמינל. תוך דקה כולנו – 12 איש – היינו על הקרוואן בדרך למלון שהוזמן מבעוד מועד. משפחת כהן התמקמו בחדר במלון, אנחנו התמקמנו בחנייה של המלון והילדים – התרוצצו בין החדר במלון לקרוואן.

למחרת על הבוקר נסענו לתחנת ההשכרה לקחת את הקרוואן השני (עם כל המזוודות והתיקים ושמונה ילדים – נס שאף שוטר לא עצר אותנו...). תהליך השכרת הקרוואן של משפחת כהן עבר בקלות ומיד לאחריו יצאנו בשיירה לסניף וולמארט הקרוב להצטיידות. ההצטיידות הפכה עד מהרה למסע קניות מטורף שכלל גם סניף רוס קרוב וטרגט על הדרך...פתאום, בלי שהרגשנו, נהיה לילה ונשארנו לישון בחניית וולמארט. את הבוקר שלמחרת פצחנו בשעה 5:30 בבוקר עם דינה שדופקת לנו בחלון של חדר השינה בקרוואן ומעירה אותי לקניות בוולמארט. איך התגעגעתי!!! תוך שניה היינו שתינו בחוץ, רצות בגשם....איזה כייף היה לעשות קניות כשכולם ישנים. הקניות המוקדמות היו רק הסיפתח לאותו יום...בהמשך היום הילדים הלכו לסרט (ואנחנו לאכול בשקט) ואחה"צ נסענו לקמפ הקרוב לעיר – סטון מאונטיין שהוזמן מראש.

סטון מאונטיין הוא פארק מאד גדול, מזרחית לעיר (כ-12 מייל). במרכזו של הפארק עומד סלע גרניט ענק שעליו מסותתים גיבורי הקונפדרציה ובראשם הגנרל לי. הסלע מאד מאד מרשים וסביבו יש אגם גדול. בתוך כל היופי הזה, הקימו לודג' יוקרתי, פארק ציבורי עם מגוון מסלולי הליכה וטיולים, ואיזור נופש בו יש מתחם אקסטרים לילדים ונוער: פארק חבלים, אומגות, מגרש גולף, טיפוס קירות ועוד ועוד. אחת לשבוע – בדר"כ בסופי שובע – מתקיים מופע לייזרים אורקולי על גבי ההר הממחיש את גאוות הדרום. אנחנו שהינו בפארק הקרוואנים הנמצא בתוך מתחם זה. מדובר בקמפ מקסים, סייטים מרווחים, חלקם ממש כל גדות האגם, שירותים ציבוריים מפנקים וחדר כביסה מצויין. התמקמנו לשלושה לילות כאשר במסגרת התשלום לקמפ, הזמנו גם כרטיסים לכל האטקרציות בפארק. עשינו עסקה ממש משתלמת כי בזכות הנחת פספורט אמריקה, הקמפ עלה לנו רק 30$ ללילה. הכרטיס לאטרקציות עלה 29$ למבוגר ו-24$ לילד וכלל כניסה חופשית לכל המתקנים שבפארק ליומיים!!!

בשלושת הימים המופלאים בסטון מאונטיין בילינו בפארק החבלים האתגרי כמה וכמה פעמים, הילדים טיפסו על קיר הטיפוס, המריאו באומגה, עשו קרבות אימים במתחם הכדורים הענק, הפגינו את כשרונם במתחם המיני גולף, צפינו בסרט ארבעה מימדים אינפנטילי במיוחד (אבל כלול בכרטיס, אז ברור שנכנסים...) ולקינוח – טיפסנו כולנו את ההר  - סוג של טיול שנתי – וירדנו אותו ברכבל (שגם הוא היה כלול בכרטיס). וכמובן, לא נשכח, את מופע הלייזרים אליו הלכנו באחד הערבים. קצת על המופע: מכיוון שמזג האויר היה קפוא עד קפוא מאד, התלבשנו כאילו אנחנו בדרכנו לקוטב...מצויידים במעילים ומוכנים לאירוע שמתקיים בחוץ מתחת לכיפת השמים. ברגע האחרון הבאנו איתנו גם שמיכה. כבר בחנייה קלטנו שכל האמריקאים מסביבנו מצויידים בכסאות שמיכות וסלי פיקניק. המופע היה אמור  להתקיים בשמונה וחצי ואנחנו קצת הקדמנו כך שהספקנו להנות מהאוירה האמריקאית הטיפוסית של האירוע. התיישבנו עם עוד עשרות משפחות על הדשא (שהיה ספוג במים מהגשם שירד יום קודם) וחיכינו בסבלנות לתחילת המופע. היו לנו הרבה ציפיות....והתאכזבנו. ממש לא מאפיין את האיכות האמריקאית של מופעים מסוג זה. אמנם מאד מאד פטריוטי אבל ברמה מאד מאד נמוכה. לא נורא, העיקר החווייה. חזרנו כולנו לקרוואן ועוד הספקנו להתברבר בדרך בחזרה לקמפ..

אחרי סטון מאונטיין המשכנו לתוך העיר אטלנטה. התמקמנו במגרש חנייה המיועד לרכבים גדולים – משאיות, אוטובוסים וכמובן שגם קרוואנים, הממוקם כ-300 מטר ממרכז הדאון טאון (בייקר סטריט), שם נמצאים כל המוזיאונים. כדי להכנס למוזיאונים השונים, יש לשלם 25$ לחנייה יומית. לשמחתנו גילינו כי אם משלמים 30$, ניתן גם לישון בחנייה זאת. המקום מאובטח 24 שעות ביממה ויש ניידת שמפטרלת במקום באופן קבוע. וכך עמדנו לנו בחנייה במרכז של המרכז של אטלנטה – שני קרוואנים ושמונה ילדים....מעין קמפ פרטי משלנו. היינו שני הקרוואנים היחידים בחנייה.

ביום הראשון נכנסנו למוזיאון של קוקה קולה. היה מקסים. הילדים הכי התלהבו מקומת הטעימות ובמיוחד כשמצאו את הנסטי אפרסק שכל כך התגעגעו אליו...הסיור בקוקה קולה ארך כ-3 שעות ומיד לאחריו הלכנו לבית CNN  לקומת האוכל לארוחת צהריים. לאחר מכן היו לנו קצת מחשבות על סיור בעיר וחיפשנו את תחנת הרכבת הקרובה. מצאנו עד מהרה הומלס בשם ריקי שהתנדב להראות לנו את הדרך והתחבב מאד על חגי...בסופו של דבר הגענו לתחנת הרכבת אך ויתרנו על הרעיון. ריקי קיבל מאיתנו שי צנוע של כמה דולרים ותמונה משותפת עם חגי (שאח"כ סיפר לנו שריקי הוא בכלל אסיר משוחרר שחי באטלנטה אחרי שבילה כאן 20 שנים בכלא המקומי...) חזרנו לקמפ המאולתר שלנו במגרש החנייה הענקי, הילדים סידרו מגרש בייסבול לתפארת ואנחנו נהנינו מקפה. היינו לבד לבד במגרש החנייה הפרטי שלנו והיה כייף גדול.

את היום הבא בילינו באקווריום של אטלנטה. אקווריום זה נחשב לגדול בעולם ובהחלט מצדיק את התואר שניתן לו. מדובר בתצוגה מרשימה ביותר של דגים, כרישים, לווייתנים, דולפינים ועוד מלא סוגים אחרים של שוכני הים. עברנו בין כל אולמות התצוגה, מתלהבים בעיקר מכרישי הלווייתן הענקיים, דולפיני הבלוגה והפינגווינים. וכמובן מכל מיני זנים שבכלל לא הכרנו... הילדים נהנו ללטף את הסטינג ריי, את כוכבי הים וקיפודי הים, כמו גם את השרימפס ששחו בבריכות הקטנות. אפילו יצא להם ללטף כרישים קטנים ששחו בבריכות אלה. כמובן שנכנסנו למופע הדולפינים שהיה מקסים (אם כי היינו מוותרים בכייף על הזמר החופר שהחריש אוזניים וממש היה מיותר). בילינו באקווריום יום שלם כשבצהריים עשינו שוב הפסקת צהריים בבניין CNN. בסביבות השעה 18:00 בערב, חזרנו למגרש החנייה שלנו עייפים ומרוצים ביותר.

בבוקר שלמחרת נסענו לקמפ קרוב כדי לעשות דמפינג, בילינו את המשך היום בקניות וחנויות. לקראת ערב נסענו – רק משפחת חורש – שוב לשדה התעופה: הפעם אנחנו אוספים את תמי ואסף ווקרט שמצטרפים אלינו לרגל חגיגת בר המצווה המשותפת של הבנים. איזה כייף. קבענו עם הכהנים להפגש בערב לחניית לילה בסניף לו'ס הקרוב. הפגישה בשדה התעופה עם ווקרט – שוב: דמעות, חיבוקים, נשיקות והתרגשות. אספנו אותם לקרוואן ונסענו הישר לסניף לו'ס המדובר. מי שהיה מסתכל מהצד, בטח היה חושב שאנחנו משפחות של מורמונים: מליון ילדים נכנסים ויוצאים מהקרוואנים שעומדים זה לצד זה בחנייה. הזוי.

למחרת על הבוקר, נסענו כל החמולה למתחם מכוניות הקארטינג של אנדרטי. הילדים שובצו למסלולים בשעות שנקבעו מראש, קיבלו קסדות ועלו על מסלול המירוצים. בין לבין עוד הספיקו לבזבז דולרים על מכונות המשחקים שבמקום. היה כייף גדול ובסיומו של המירוץ, חילקנו לכל ילד מדליה בטקס צנוע שערכנו על הפודיום במקום (קצת התאכזבנו שלא היה רישום אלקטרוני של השיאים. בתכנון היה גם גביע למנצח אבל הבנו שפה אין מנצחים...). אחרי הקארטינג נסענו לקמפ מריאטה הקרוב (מרחק 15 מייל ממרכז אטלנטה). סוף סוף כביסות, חיבורים כמו שצריך, אינטרנט צולע – אבל כזה שהילדים יכלו להשלים ארבעה פרקים של גאליס ברציפות, מקלחות מפנקות ביותר וארוחת שישי לתפארת.

יום שבת הוקדש כולו לפארק סיקס פלאגס – לנו זה כבר הפארק השלישי (והביקור השישי בערך...). לאורחים שלנו זהו הפארק הראשון. נרשמה התלהבות בקרב הרוב. היו כאלה שהסתפקו ברכבת אחת-שתיים. בכל אופן, החבר'ה חזרו לקרוואן בתשע בערב רק לאחר שמיצו ועלו על כל הרכבות.

ביום ראשון, התחלנו בנסיעה צפונית לעיר אטלנטה. עצרנו ליד העיר דולות' להפוגה במתחם הלייזר קווסט. הילדים עשו שני קרבות והתלהבו ביותר. משם המשכנו לפרימיום אאוטלט (היחידי במדינת ג'ורג'יה) שנמצא ליד העיר דוסונוויל. עצרנו שם "להתרעננות" אבל בגלל שסגרו את החנויות באותו יום בשבע בערב, "נאלצנו" לחזור לשם גם למחרת..... את הלילה העברנו בוולמארט הסמוך כשגשם מטורף לא מפסיק לרדת, עד כדי כך שבפעם הראשונה נכנסו לנו אפילו מים לקרוואן. הגשם לא הפסיק לשניה והמשיך לרדת גם בכל היום שלמחרת, מה שהקל ביותר על חוויות הקניות באאוטלט. לקראת הצהריים, אחרי שכבר כולנו הספקנו לקנות ולדחוף למזוודות עוד ועוד שקיות, הכנו קפה אחרון עם משפחת כהן. ישבנו צפופים בקרוואן, חנוקים מדמעות ונפרדנו לשלום. הפעם, מתנחמים בידיעה שהפרידה רק לזמן קצר...אוטוטו נפגשים שוב במושב.

מכאן המשכנו עם תמי ואסף צפונה אל עבר הרי הסמוקי'ס ומשפחת כהן ממשיכה דרומה אל עבר פלורידה אהובתנו. 

את התמונות אצרף בפוסט נפרד - כרגיל, האינטרנט לא ממש משתף פעולה....