התנחלות בבאנף

 

 אחרי לייק לואיז וג'ספר – שבוע שלם בטבע פלוס עוד יומיים נסיעה בדרכים - הרגשנו שחייבים קצת מנוחה באיזשהו מקום שיש בו קצת ציויליזציה. כלומר – אינטרנט!!! הילדים כבר היו ממש על סף מוות, כל אחד מהם היה מאד מודאג ממצבו החברתי והיה חייב להתעדכן בפייס....אז כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, הגענו לבאנף לעצירה משמעותית בקצב המטורף של הטיול.

אנחנו מתחילים את הלילה השלישי שלנו פה וכבר הזמנו עוד לילה נוסף. זה אומר שאנחנו סוגרים  פה חמישה ימים של מנוחה טוטאלית. אבל עם כל הכבוד למנוחה, יש לנו גם רשימת אטרקציות לא מבוטלת שחייבים להספיק... אז הנה סיכום ביניים של מה עשינו...

אתמול היה יום של גשם. החלטנו לנצל אותו לכביסות. נכנסנו לעיר וממש בכניסה ראינו עמדת שוק של ירקות ופירות. כמובן שנכנסנו לראות ומאד שמחנו לגלות שהתוצרת ממש טרייה. כמו בארץ. גם המחירים היו זולים בצורה משמעותית ממחירי הסופר. העמסנו שני ארגזי ירקות ופירות והיינו מבסוטים לגמרי. אחר כך התיישבנו במכבסה המקומית, ובנוהל הקבוע – בזמן הכביסה הילדים באינטרנט. ככה כולם מרוצים. אחרי הכביסות (עניין של שעתיים כמעט), חזרו לקרוואן ונסענו לסופר המקומי שהתברר כסניף של רשת סופרים גדולה – safeway. פתחנו כרטיס מועדון (כן, כן – כמו של השופרסל או רמי לוי) וכבר חסכנו 15$ בקנייה הראשונה שלנו ברשת הזאת.  אחרי הקניות נסענו להסתובב קצת מחוץ לבאנף. צמוד לעיר נמצא אגם וורמיליון – עוד אגם בסדרת מליוני האגמים שכבר ראינו. שוב, המראות מהממים ולרגע לא נמאס. כל אגם יותר יפה מהקודם. אתמול היה יום גשום במיוחד וקר במיוחד. נסענו אחה"צ לראות את האגם הזה, אחרי שכבר ראינו אותו יום קודם. הפעם, המראה היה שונה לגמרי – ההרים שמקיפים אותו היו מושלגים לגמרי והיתה השתקפות מדהימה של כל הרכס המושלג בתוך המים. היה עוצר נשימה!!!

מה עוד עשינו? חייבים להסביר שבאנף היא עיר – כלומר עיירה – כלומר רחוב אחד. משהו קטן אבל מהמם ביופיו. את העיר מקיפים ההרים הענקיים המושלגים כרגע. המראה פשוט קסום! מכל מקום ברחוב, נשקף הנוף המדהים הזה. רחוב באנף אבניו הוא הרחוב הראשי. עליו פזורות מלא חנויות מזכרות של תיירים, חנויות של מטיילים (נורת' פייס, קולומביה, טימברלנד וכו'), חנויות שוקולד ופאדג'ים ומלא בתי קפה ומסעדות. הכל יקר בטירוף אבל יפה יפה יפה. כל חנות מזכרות מטופשת מעוצבת לעילא ולעילא ופשוט תענוג להכנס ולהציץ. כבר הזכרתי שהילדים שלנו אוהבי חנויות – אז אחרי שבוע וחצי בלי אף חלון ראווה, כאילו הגיעו לגן עדן. הכל הם רוצים והכל הם גם צריכים...וככה אנחנו מוצאים את עצמנו נכנסים ויוצאים מחנויות, חוזרים על אותם משפטים: "עזבו את זה", "אל תגעו בדברים – אתם תשברו", אתם לא צריכים את השטות הזאת", "חבל על הכסף" וכו' – הבנתם את הרעיון.... ועדיין – למרות שזה נשמע סיוט – הילדים ממש נהנים , ואפילו קנו – כלומר קנינו -  כל מיני שטויות של תיירים.

חוץ משיטוטים בעיר, אנחנו מוצאים גם כמובן זמן לטבע. בכלל, הטבע נמצא בכל מקום – גם ברחוב הראשי של העיר. כבר יצא לנו להתקל כמה וכמה פעמים באלקים וקאריבו (סוג של איילה שחיה באיזור הזה של הרוקי'ס) ממש מטר מאיתנו, הולכים לידנו באמצע הרחוב ונעמדים ליד הקרוואן שלנו במגרש החנייה.

מזג האויר בשלושה ימים האחרונים היה קצת הפכפך: התחיל מעונן, המשיך גשום, המשיך קפוא עד מושלג והיום קמנו שוב לבוקר של שמש – בסביבות 8 מעלות. אתמול בערב ראינו את תחילתו של השלג על ההרים מסביב, והיום בבוקר כבר קמנו לפסגות לבנות ומדרונות מלאי שלג. מהר מהר התארגנו ונסענו לגונדולה של באנף לעלות על רכבל המוביל אותנו לפסגה של הר הסולפור. פחדנו שאם נתעכב לא נספיק לראות את השלג... (אנחנו עדיין חושבים במונחים של שלג בארץ) איזו חווייה זאת היתה. הרכבל מטפס ממש ממש גבוה (ולטעמי גם קצת מפחיד ומטלטל) והנוף הנשקף מהפגה פשוט מדהים. רואים מלמעלה את כל באנף ואת הרכס של ההרים שמקיף אותה. פשוט יפיפה. אבל גולת הכותרת היא כמובן השלג!!! מלא מלא שלג. הילדים היו בעננים. הם היו מצויידים בכפפות ובמשך קרוב לשעתיים לא הפסיקו להשתולל בשלג. מליוני תיירים עולים על ההר הזה כל שעה וכולם עסוקים בנוף המדהים, מדברים בשקט כדי לא להפריע ליתר האנשים. ורק משפחת חורש כובשת את ההר בצעקות ובמלחמות שלג...ברגעים כאלה, חגי ואני מתרחקים כדי שלא יקשרו אותנו עם חבורת המרעישים שלנו...בקיצור, הם כל כך נהנו, שלא רצו לרדת בחזרה, למרות שהקור היה כמעט לא אנושי.

אחרי הרכבל, המשכנו בנסיעה לאגם מינוואקה – המילה אגם מקטינה מאד מאד את החתיכת ים הזה!!! האגם כל כך גדול עד שהוא מסתעף ומתפצל לכל מיני אגמונים קטנים. נסענו לאורכו וחזרנו לעיר. הילדים רצו מסעדה לצהריים ואנחנו  החלטנו לעשות מעין מסיבת פרידה לסבתא ולימור וזאת היתה הזדמנות. ישבנו במסעדת The spagetty factory  ואכלנו ארוחה מעולה! אחרי המסעדה חזרנו לחניית הקרוואן ופשוט שמנו את הראש למנוחת צהריים (יובל ויונתן יצאו לבית הקפה הקרוב לחנייה להתחבר קצת לאינטרנט). בשעה 18, לקחנו את סבתא ולימור לתחנת האוטובוס, משם הן לקחו את האוטובוס לקלגרי. אחרי הפרידה חזרנו לרחוב הראשי, החנינו שוב את הקרוואן בחנייה שבה נחנו בצהריים. פתאום גילינו שאנחנו צמודים לספרייה העירונית. נכנסתי לבדוק מה הקוד של האינטרנט ומאותו רגע – חיינו הם גן עדן. יש לנו אינטרנט בקרוואן  כמו בבית!!! ישבנו עד 22 בלילה באותה חנייה: הילדים אכלו ארוחת ערב בקרוואן, סידרנו מיטות, חגי ראה חדשות ואחרי שכולם היו מסודרים לשינה, השארנו את הילדים לבד בקרוואן עם יובל הבייביסיטר ויצאנו לחגוג את יום הנישואין שלנו שחל בדיוק היום. הסתובבנו בעיר עוד פעם, בפעם האלף, באותן חנויות שאנחנו כבר מכירים בעל-פה. אבל עכשיו כשאנחנו לבד זה מרגיש אחרת לגמרי. אף אחד לא בוכה/מרביץ/מיילל/מקטר/משתולל/שובר/צריך פיפי/צריך קקי וכו'. שקט שקט ושלווה. איך לא עשינו את זה עד עכשיו...ישבנו בבית קפה ומדי פעם התקשרנו בקשר ליובל לבדוק שהכל בסדר. בינתיים בקרוואן הילדים היו מרותקים למסכים, דיברו עם החברים, ראו פרקים מסדרות שהם אוהבים – תענוג! הבטחנו להם שמחר חוזרים לאותה חנייה לעוד שעות טובות של אינטרנט. חוץ מזה מחכה לנו מחר יום מדהים (צפוי להיות שמשי וחם) של רכיבת אופניים במסלול של 11 ק"מ סובב באנף. נראה איך החבר'ה יעמדו באתגר...

זהו בינתיים. אנחנו בבאנף עד שבת. מתכננים בשבת בבוקר ללכת לגראז' סייל ברחוב בראשי, אולי נמצא מציאות, עוד טיול אופניים מתוכנן, ובגדול – ממשיכים לנוח. אחרי באנף אנחנו ממשיכים להתקדם – מדרימים לכיוון שמורת ווטרטון – עוד שמורה ברוקי'ס, נחשבת לשמורה קטנה יותר ופחות מתויירת מאחיותיה, ג'ספר ובאנף. ווטרטון נמצאת ממש על הגבול עם ארה"ב ואחריה אנחנו חוזרים בחזרה לארה"ב.

את התמונות, אנסה להעלות כשיזדמן אינטרנט קצת יותר שווה.