הרי הרוקי'ס - חלום שמתגשם: ג'ספר, כביש הקרחונים, לייק לואיז, באנף

 

קודם כל , לפני כל הסיפורים - כייף לקרוא את התגובות של כל המגיבים. טוב לדעת שאני לא לבד...למרות שחגי כל הזמן צוחק עלי. הוא ממש לא מבין את הצורך שלי לספר ולשתף. אז ככה - בראש ובראשונה הבלוג הזה הוא בעיקר מזכרת לילדים. אני מקריאה להם את הפוסטים  והם שמחים לשמוע כל מה שעשינו. חוץ מזה, בשבילי זאת תרפיה מצויינת לנוח ולהרגע בלילות, כשכולם ישנים, לשחזר קצת את כל מה שאנחנו חווים מדי שעה ושעה. ועל הדרך, אני שמחה לשתף גם אחרים בחוויות. אז שחגי יחפש...
חוזרת למקום בו הפסקנו. כשהתחלנו לתכנן את הטיול שלנו לארה"ב, אחד המקומות שממש רציתי להיות בו הוא הרי הרוקי'ס. קראתי מלא סיפורים וחוויות של מטיילים שהיו שם, ראיתי מלא תמונות וידעתי שחייבים להיות שם. חגי, לעומתי – ממש לא עניין אותו. רק אמר לי שאם אני רוצה, זה מה שיהיה ושאפסיק לחפור...

בתכנון המקורי, היינו אמורים להתחיל את הטיול במזרח ארה"ב, מה שקצת ביאס כי בתכנון כזה, לא היינו מגיעים לרוקי'ס. אושרה קמחי ידידתנו מפורום צפון אמריקה העלתה בפנינו את האפשרות להתחיל דווקא במערב ולסיים במזרח. כשנפגשנו , היא פשוט אמרה לנו: "אין מצב שאתם מפספסים את הרוקי'ס". יצאנו מהמפגש איתה עם "כוחות מחודשים". אני שקעתי בספרים ובפורום, קראנו מלא טיפים והחלטנו לשנות את התכנון – להתחיל במערב ארה"ב – יותר נכון, להתחיל ברוקי'ס כל עוד אפשר מבחינת העונה (ספטמבר זה כבר ממש כמעט סוף העונה, אבל עדיין אפשר לטייל) ולהתקדם דרך המערב, דרום מערב לכיוון המזרח ולסיים בניו יורק. קצת אחר ממה שמרבית המשפחות שלפנינו עשו, אבל בהחלט אפשרי.

ולמה כל ההקדמה הזאת? כי כשהגענו סוף סוף, אחרי כמעט שבוע וחצי של נסיעה, הרגשתי כמו בתוך סוג של חלום שמתגשם. באמת שאי אפשר לתאר את היופי של המקום הזה. כל מילה ו/או סיפור, שלא לדבר על תמונה – כל אלה לא יכולים אפילו להתחיל לתאר את העוצמה של ההרים הגדולים האלה, של הנהרות האדירים, של כמויות המים המדהימות ובעיקר של האגמים הכחולים/ירוקים/טורקיזיים. באמת שאין דברים כאלה!

אז התחלנו בעיר ג'ספר, מעין עיירת סקי יפיפיה שמתקיימת על חשבון מליוני התיירים הפוקדים אותה מדי שנה – בחורף לסקי, ובקיץ כאזור של טיולים, ספורט אתגרי מכל הסוגים ונופש. התמקמנו בחניון הקרוואנים הגדול וואפיטי שנמצא במרחק 5 ק"מ מדרום העיר ובמשך 3 ימים, טיילנו בשמורת ג'ספר. אבל קודם כל, מיד עם הגעתנו, יונתן העמיד את המנגל וחנכנו אותו בפעם הראשונה עם סטיקים שווים שכבר הרבה זמן הילדים נורא ביקשו. עד שהאוכל היה מוכן, חגי יצא לרכיבה ראשונה עם האופניים החדשות של נגה שנגררות לאופנים שלו. יואב, במקביל, לא ירד מהאופניים שלו ובמשך שעה עשה סיבובים בכל הקמפ עד שהאוכל היה מוכן. היה טעים טעים – "יותר טעים מהסטייקים של עין הבשור"...

בערב הראשון, מיד עם הגעתנו לעיר, יצאנו לסיבוב קל להתרשם מהמקום. אחרי חצי שעה בערך, יואב ונגה רצו לחזור לקרוואן. אני חזרתי איתם ובמגרש החניה, ממש שני מטר לפנינו, עומדת אמא אלק (אין לי מושג איך אומרים את השם של החיה הזאת בנקבה) והתינוק אלק – עומדים שניהם מולנו ואוכלים את העשב של מגרש החניה. מדהים. (אני הרגשתי כמו בתוך פרק של הסדרה "חשיפה לצפון"...). בשקט בשקט הוצאנו פנס מהקרוואן, נגה ויואב כמובן רבו מי יחזיק את הפנס ולאחר שסיימו לריב, יכולנו גם לראות את התינוק יונק מאימו. פשוט נשיונל ג'אוגרפיק בשידור חי. מהר מהר קראנו במכשיר  הקשר ליתר החבר'ה לבוא מהר לקרוואן לראות את הפלא. לשמחת כולם, האמא והתינוק עדיין חיכו עד שכל משפחת חורש תגיע לראות אותם. זה היה הסיפתח שלנו לחיות ברוקי'ס. לא הרבה השתפר מאותו רגע בתחום זה, אבל עדיין – חווייה זו, תזכר עוד הרבה זמן. יואב ונגה מבסוטים עד עכשיו שהם ראו ראשונים את האלק...

אז איפה טיילנו? התחלנו באגם מליגן. חגי והילדים ירדו לאגם בזמן שאני התעכבתי בקרוואן, ולהפתעתם הרבה ראו שני מוסים שוחים בתוך האגם. בהמשך לסרט הטבע מאתמול, גם זו היתה חווייה יוצאת דופן. אחרי ההתלהבות מהמוס (וה"בוק" שחגי הקפיד לצלם), שכרנו שתי סירות (35$ לסירה עם שני מבוגרים ושני ילדים) ושטנו על האגם במשך שעה. לאחר השיט המהנה (הילדים מאד התלהבו, אנחנו יכולנו לוותר) יצאנו למסלול הליכה מעגלי שמתחיל בשפת האגם ומטפס לתוך היער המקיף את האגם (Moos loop trail). זהו למעשה מסלול ההליכה הראשון שלו בטיול וככזה, דאגנו שיהיה קל ורגוע. המסלול מאד נחמד, ולמרות שמו – MOOS, לא ראינו יותר אף לא זכר לשום מוס. כנראה שאת הופעת הבכורה עשו בבוקר כשטבלו באגם. אורך המסלול לפי הספר הוא 2.5 ק"מ. בפועל, צעדנו 3.5 ק"מ. פה המקום לציין כי בניגוד למשפחות מטיבות לכת, אנחנו משפחה מטיבת שלט. לכן, עצם הרעיון לצאת למסלול הליכה, לא ממש עודד או שימח את הילדים. התעלמנו מהקיטורים ויצאנו לדרך. היה באמת כייף . אסכם במילים של הילדים: יונתן – היה סבבה, יובל – בסדר, יואב – משעמם. הכי יפה סיכמה נגה את המסלול: "בגן אורנים עושים מסלולים יותר יפים". נשבעת – לא נגעתי. העיקר, התאמצנו ולקחנו אותם עד לרוקי'ס, ובסוף - המסלולים של גן אורנים בעין הבשור יותר שווים... לא נורא. מטיול לטיול הם יתחשלו. אולי בסוף הם גם ילמדו לאהוב...

את היום המדהים שהיה לנו באגם, סיימנו בעיר בגלידה מפנקת ואח"כ חזרנו לקמפ לארוחת ערב של שניצלים ואורז. "היה יותר טעים מהשניצלים של עין הבשור"...

למחרת, החבר'ה התעוררו לבוקר של רפטינג על נהר האטבסקה שזורם בשמורה ג'ספר (80$ למבוגר ו-40$ לילד) כולם, כולל סבתא אסתר ולימור, יצאו לרפטינג ורק אמא, שסובלת מבחילות וטלטולים, נשארה לבד בקרוואן. איזה אושר. איך חיכיתי לרגע הזה שאוכל קצת להיות לבד. היו לי מלא סידורים שתכננתי ל-3 שעות של הרפטינג. בפועל, ביליתי את רוב הזמן במרכז המבקרים , מחוברת לאינטרנט המקומי והמאד חלוש ועלוב, בנסיונות לתאם לנו קמפים להמשך הדרך. הצלחתי חלקית אבל בעיקר שמחתי על הטלפונים לארץ אחרי כמעט שבוע בלי שום קשר. אחרי הטלפונים טסתי עם האופנים לסופר, קצת קניות ועמוסה בשש שקיות נסעתי חזרה למגרש החניה בו החננו את הקרוואן בבוקר. כשהגעתי, החבר'ה כבר חיכו לי בפתח הקרוואן, מבסוטים ומלאי חוויות. ארגנו צ'יק צ'ק ארוחה קלה ואחר כך נסענו לקניון מליגן. בקניון חצינו ארבעה גשרונים (יש חמישה, אבל לנו הספיק לחצות רק ארבעה ולחזור) שמוצבים מעל הנהר בגובה רב. המחזה מדהים. ממש רואים איך המים חצבו באבן נקרות. באחד הגשרונים, ממש אפשר להרגיש את הנתזים של המים הקפואים. פשוט מחזה מדהים.

אחרי קניון מליגן, נסענו רק כדי להתרשם, לאגם פטרישיה ואגם פירמיד. כשהגענו לאגם פירמיד, ראינו אנשים שוחים בתוך המים והחלטנו לעצור את הקרוואן ולבדוק מה קורה שם...תוך 5 דקות, הבנים שלנו קפצו מהמזח הישר לתוך המים הקפואים! כמעט קיבלו שבץ... מזל שאנחנו עם הבית שלנו הצמוד אלינו – תוך דקה כולם היו בפנים, יבשים עם בגדים נקיים... זה היה סיום מוצלח לעוד יום מוצלח. אחרי שני האגמים האחרונים, חזרנו לג'ספר לקראת ערב כי היינו חייבים לעשות כביסה. העמדנו שלוש מכונות בסכום  המטורף של 6$ למכונה (בכל אתרי הקמפינג, מכונה עולה רק 1.75$). לפחות יובל ויונתן נהנו מאינטרנט בזמן הכביסה...ארוחת ערב של היום הזה היתה רק קורנפלקס וטוסטים...

לאחר שלושה ימים בג'ספר, התחלנו לנוע לכיוון היעד הבא ברוקי'ס – לייק לואיז. הנסיעה לשם עוברת בכביש 93, כביש הקרחונים. כביש זה נחשב לדרך נוף, אחת מהיפות בעולם. ובאמת, אי אפשר להיות אדישים למראות המהממים שנשקפים מחלונות הקרוואן. כל מטר יש איזושהי אטרקציה, נהר מדהים, מפל ענק, מלא שלוגיות לצד הדרך, אגמים קטנים וגדולים, הרים ענקיים ובעיקר קרחוני עד – גליישרים שמתחילים לראות ברקע. לאחר 100 ק"מ של נסיעה, כשכל רגע נשמע "וואו" , עצרנו בדרך באייספילד סנטר – שם נמצא קרחון עד ענק. האטרקציה במקום הזה היא האוטובוס המיוחד שניתן לעלות איתו עד לאמצע הגליישר. התלבשנו טוב טוב - סוף סוף הילדים יכלו ללבוש  את הכפפות וכובעי הצמר החדשים שלהם – שילמנו עבור כרטיס משולב גם לאוטובוס וגם לרכבל בבאנף וחיכינו לתורנו. בתור פגשנו שני זוגות ישראלים. התחלנו לקשקש – הם כמובן התלהבו מהטיול הגדול שלנו, ותוך דקה התברר שאנחנו מכירים את אותם אנשים... איזה עולם קטן...

עלינו על האוטובוס המיוחד והמפלצתי  - איזו חווייה מדהימה!!! נהג האוטובוס הסביר לנו שבגלל מיקומו של הקרחון ובגלל שהוא כל כך קרוב לכביש הראשי ונגיש, הוא נחשב לקרחון המתוייר ביותר בעולם וגם לקרחון הנחקר ביותר בעולם. למעשה, גיאולוגים מכל רחבי העולם באים לקרחון הזה כדי ללמוד ולחקור בנושא קרחונים. עוד למדנו, שישנם 24 אוטובוסים מהסוג עליו עלינו – 23 נמצאים באייספילד סנטר ואחד בלבד נמצא ברשות חוקרים באנטארטיקה. כולם מיוצרים בקלגרי שבקנדה.

הילדים השתגעו מהאוטובוס ועוד יותר מהקרחון עצמו. נתנו לנו בסביבות 25 דקות להסתובבות על הקרחון, אותן ניצלנו יופי לצילומים, קרבות שלג, הליכה על הקרח, שתיית מי שלגים ומלא צחוקים. היה מושלם. חווייה יוצאת דופן.

אחרי הקרחון, חזרנו לקרוואן להפשיר...כמובן שהיינו כבר מורעבים אז מהר מהר הכנו ארוחת צהריים. אחרי האוכל, המשכנו בנסיעה על כביש 93 לכיוון לייק לואיז. המראות של הבוקר רק הלכו והתעצמו. האמת שהחלק הזה של הדרך (עוד 100 ק"מ מהאייספילד סנטר עד לייק לואיז) עוד יותר יפה ועוצר נשימה מהחלק הראשון של הדרך שראינו בבוקר. עצרנו כמעט בכל התצפיות שיש בדרך אבל כמובן שהכי אהבנו והתרשמנו מהתצפית BOW SUMMIT, ממנה נשקף אגם פייטו, BOW LAKE, CROWFOOT GLACIER  עד שהגענו לקראת ערב לקמפ של לייק לואיז. האמת, שבתכנון המקורי, היינו אמורים להמשיך לנסוע לשמורת יוהו אבל במהלך הנסיעה בכביש 93, החלטנו לוותר על יוהו ולהמשיך ישירות ללייק לואיז ובאנף. יש משהו בטיול ארוך כמו שלנו, שגם בו אי אפשר להספיק הכל. אנחנו מרגישים שמאז שהגענו, אנחנו בריצה מטורפת – טסים מחווייה אחת לשניה, מספיקים עוד אטרקציה ועוד אחת – ממש לא מה שרצינו. בא לנו לנוח ולהרגע ולכן החלטנו ששמורת יוהו – בטוח שהיא מהממת – תחכה לנו לטיול הפנסיה...אז נטייל לבד, בלי ילדים ובלי קרוואן – מעין טיול לודג'ים מפנק...

בכל אופן הגענו לקמפ של לייק לואיז, שילמנו על שני לילות, התחברנו לחשמל (אין חיבורי מים, אבל יש תחנת דמפינג לריקון הביוב) ונפלנו למיטות.

היום יום שלישי, קמנו לבוקר של גשם. הגשם הראשון שלנו בטיול ופתח לבאות...התחלנו את היום במרכז המבקרים שם נאמר לנו כי ישנה תחזית גשם ליומיים הקרובים ואפילו שלג לעוד שלושה ימים. תכננו מסלול הליכה ארוך היום  סביב לייק לואיז אבל לאור תחזית הגשם נאלצנו לוותר. החלטנו לנצל את היום למנוחה אמיתית – פשוט לא לעשות כלום. החננו את הקרוואן בויליג' (מרכז מסחרי עם כמה חנויות נחמדות, סניף דואר, שרותים ציבוריים, חנות מטיילים וכו' – משהו בגודל של המרכז של המושב) שילמנו בסניף הדואר המקומי 5$ ליום וכל היום ישבנו בחנייה של הויליג'. הילדים ירדו לסירוגין לשבת ליד הוואי.פיי, דיברו עם חברים בפייסבוק, שיחקו במשחקי מחשב אונליין ואפילו הצליחו להוריד כמה פרקים מסדרות שהם אוהבים. במקביל, מדי פעם גם אנחנו גלשנו לנו ובין גשם לגשם (שהלך והתעצם במשך היום), אפילו הספקתי להכין מרק עוף עם קניידלך. סבתא אסתר אמרה שכל החנייה של הויליג' מריחה ממרק. היה טעים וחם , ומתאים בול ליום סגרירי עם גשם. בסביבות השעה 18:30 בערב, החלטנו לנסוע לראות את אגם מוריין שנמצא במרחק של 11 ק"מ מהויליג'. נסענו לאגם כשכל הדרך הילדים לא מבינים למה צריך לראות עוד אגם. יובל תהתה בקול רם: "נשארו עוד אגמים שלא ראינו? ראינו כבר את כל האגמים בעולם!...". אבל היה שווה ביותר. כשהגענו לאגם היה כבר ממש ממש קר. הבנים נשארו בקרוואן ואנחנו ירדנו לראות את האגם המדהים הזה. המים באגם סערו מהרוח והיו ממש גלים – תופעה שלא ראינו עד עכשיו בשום אגם. חוץ מזה היה משהו בשעה המאוחרת שבה הגענו, בשמים האפורים, בגשם שטפטף – כל אלה הפכו את האגם הזה למאד מיוחד בעיננו.

ביום רביעי קמנו בוקר שמשי וקייצי – למרות תחזיות לגשם וקור עז. החלטנו בכל זאת לחזור לאגם לואיז ולעשות מסלול הליכה סביב האגם. בתכנון המקורי רצינו מאד לעשות את המסלול שמטפס מעל האגם לאזור הגליישר, מסלול באורך 11 ק"מ. בגלל תחזית מזג האויר, החלטנו ללכת על משהו יותר קרוב וקצר ולעשות את המסלול המוביל לאגם אגנס הממוקם מעל אגם לואיז. המסלול מעגלי באורך 7 ק"מ, כאשר חציו בעליה וחציו השני בירידה. מה שלא ידענו ,שהעליה לאגם אגנס , ממש ממש קשה. הילדים סבלו, היו קיטורים מפה ועד להודעה חדשה, נגה בכתה חצי מהדרך – בקיצור, באיזשהו שלב חשבתי שזה הולך להיות סיוט נוראי. אבל השעות חלפו, הילדים התחילו להנות – יואב היה מדהים – טיפס כמו גבר בלי לקטר אפילו פעם אחת. בסוף אפילו נגה נהנתה. כשהגענו לפסגה, קצת התאכזבנו מאגם אגנס – סוג של שלולית ביחס לכל האגמים המפוארים שכבר ראינו. ליד האגם יש בית תה נחמד – הילדים חיכו כל הדרך לבית התה ולא הפסיקו לדבר על כל מה שהם הולכים להזמין ברגע שנגיע לשם. כשהגענו, התיישבנו בפנים – היה ריח מסריח של טחב ומיד יובל ויואב שלא יכלו לסבול את הריח כבר רצו ל צאת משם. הזמנו תה אבל אז הילדים בכלל לא רצו לשתות. טוב, אז רק לימונדה, אבל אז הגיעו שתי כוסות לימונדה שאין ביניהן ללימונדה שום קשר...בקיצור – בית התה המאד רומנטי ונחמד לא התאים למשפחה שלנו....אבל בכל זאת היה משהו ממש נחמד ליד האגם – סנאי קטן ונחמד שעשה לנו הצגה שלמה, לקח מהיד של נגה חתיכת תפוצ'יפס ואכל להנאתו. את הירידה בחזרה כבר עשינו מהר מהר, וגאים מאד בעצמנו חזרנו קרוואן.

בהחלטה משותפת עם הילדים, הוחלט ברוב קולות לעזוב את לייק לואיז ולהתחיל בנסיעה לכיוון העיר באנף, מרחק של 54 ק"מ ("אבא, זה רחוק? לא ילדים – זה כמו לנסוע מהמושב לבאר שבע...אוף, אז זה ממש ממש רחוק"...). סיפרנו לילדים על כל מיני אטרקציות ודברים לעשות בבאנף, אבל מה שהכי שכנע אותם זה שיש שם מקדונלדס....(שכמובן נכנסנו אליו וניצלנו היטב גם את שירותי הוואי.פיי של המקום).

זהו, כרגע אנחנו בבאנף, התמקמנו לנו בקמפינג הענק שצמוד לעיר. יש פה 2564 מקומות וזה לא יאומן איזה שקט פה. אנחנו והטבע. והנוף – למות!!! למרות הגודל, לכל קרוואן יש עמדה – סייט – ממש מרווח, עם שולחן אוכל וחיבורים לחשמל וביוב. אנחנו אמורים להיות פה שלושה לילות אבל מסיבוב קצר שעשינו בעיר המקסימה הזאת, נראה לנו שנאריך את השהות פה. אנחנו ממש רוצים לנוח ונראה לנו שזה מקום אידיאלי.

זהו בינתיים. הפוסט הזה היה ארוך במיוחד והוא מסכם כמעט שבוע של פעילויות נון-סטופ. אם שרדתם את הסיפורים/חוויות – או כמו שחגי אומר – את החפירות, אז אני מאד שמחה. עכשיו אנחנו מורידים הילוך. נחים נחים נחים. ולסיום, אני מעלה גם חלק מהתמונות של המקומות בהם היינו.