כמה מילים על מזג האויר: בשבועיים האחרונים אנחנו עסוקים בבריחה
מהקור. לא ממש מצליח לנו...בכל פעם שאנחנו מגיעים למקום מסויים, מיד מתחברים לערוץ
מזג האויר המקומי ובערך כל שעה בודקים באינטרנט לבדוק האם יש שינויים. אנחנו
מתכננים את סדר היום לפי מזג האויר, מוסיפים אטרקציות ומשנים את התכניות לפיו.
בשום שלב של תכנונים, לא דמיינו לעצמנו חורף כל כך קר. ידענו שחודשים דצמבר עד מרץ
יהיו קרים וממילא תכננו להיות בהם בדרום. אבל לא חשבנו שגם אוקטובר ונובמבר יהיו
קרים – בטח לא תכננו שלג באוקטובר (גם האמריקאים לא תכננו זאת).. איכשהו שרדנו עד
עכשיו ארבעה חודשי טיול במערב במזג אויר קר אבל כזה שאפשר לנו לטייל. אמנם ויתרנו
על כמה מקומות אבל ראינו כמעט כל מה שרצינו, והיו מקומות שממש האירו לנו פנים
ושמש... וכל הסיפור הארוך הזה הוא בשביל להמחיש עד כמה היינו מבואסים כשהבנו שגל הקור
הגיע גם לדרום...חשבנו שטקסס תהיה מקום מפלט מצויין מהחורף. חשבנו שטמפרטורות
בסביבות ה-15 מעלות יהיו סבירות כדי לטייל גם בחורף. אבל לרוע מזלנו, מהרגע שהגענו
לטקסס, הטמפרטורות צנחו. רוב הזמן היו לנו 10 מעלות ומטה, וחוץ מכמה ימי שמש בסן
אנטוניו ושבוע חם יחסית בבנדרה, רוב הזמן ירד גשם והיה קפוא. כשהחלטנו להתקדם
לכיוון ניו אורלינס, כבר שמענו, ראינו והתחלנו לחוות את גל הקור הגדול, "הגל הארקטי"
שפוקד את ארה"ב. בכל מקום במפה היה קרח...וניו אורלינס, עיר שבדר"כ
ידועה בטמפרטורות החמות שבה, בלחות ובזיעה– גם היא סובלת מגל הקור. מכיוון שלא היה
מצב שנוותר עליה, עשינו החלטה: נבקר בניו אורלינס ליומיים, למרות הקור, ונמשיך מיד
לכיוון פלורידה. המשמעות היא שמוותרים על לואיזיאנה, מיסיסיפי ואלבמה. הצטערנו מאד מאד. כל כך רצינו לטייל לעומק
במדינות הדרום ועכשיו אנחנו נאלצים לוותר עליהן. מי דמיין שבאלבמה הטמפרטורה תהיה
מינוס 5 מעלות? יכולנו להשאר בקמפ ולחכות שהקור יחלוף אבל כבר לא היה לנו חשק.
התחושה היתה שאנחנו כל הזמן מוותרים ולא ממש רואים את המקומות. וזאת הרגשה מאד לא
כייפית...האוירה בקרוואן היתה בהתאם – כולנו כבר סגורים כמעט שבוע בתוך הקופסא
הזאת, אי אפשר להוציא את הראש החוצה ובטח שלא לטייל. הילדים כבר על הקצה ואנחנו
מחזיקים מעמד בקושי... אז פשוט לחצנו על הגז והחלנו לנסוע מזרחה.
אז אחרי שיצאנו ממוזיאון הילדים ביוסטון,
התחלנו , כאמור, בנסיעה לילית לכיוון ניו אורלינס, לואיזיאנה. לאחר בערך שעה של נסיעה
חצינו את הגבול ללואיזיאנה. אפילו בחושך ניתן היה להבחין שהגענו לאיזור אחר לחלוטין.
קודם כל, הצבע השולט – ירוק! לא עוד מדבר וגוונים שונים של צהוב. ופתאום נגלה לפנינו
האוקיינוס – איזה מראה מרשים! חצינו את הים על גשר ענק והגענו לעיר לייק צ'ארלס. המראה
של האוקיינוס, ספינות הענק שבמפרץ, והאורות מסביב – מראה חד פעמי ועוצר נשימה. המשכנו
בנסיעה עד העיר לאפייט שם עצרנו לחניית לילה בוולמארט המקומי. בלילה הזה נרשמו
בלאפייט מינוס 3 מעלות....
בבוקר כבר היה חם, מעלה אחת, מה שאפשר
לנו להכנס מהר מהר לוולמארט, לעשות קניות מהירות ולהמשיך בנסיעה. למזלנו, היתה שמש
אז יכולנו להנות מהדרך היפה, ובשילוב עם המזגן שחימם ללא הפסקה, היו אפילו רגעים
שהצלחנו לדמיין שחם בחוץ...
כביש I-10 ממשיך עד העיר ניו
אורלינס. בדרך חצינו נהרות, אגמים, נחלים ומלא מלא ביצות. בכלל, נדמה כאילו
לואיזיאנה היא ביצה אחת גדולה על סף שקיעה. כל מטר שהתקדמנו ראינו עוד מקורות מים.
מדי פעם נגלה לנו האוקיינוס ומיד לאחר מכן נגלו כל מיני ערוצים שיוצאים ממנו. זה
נראה איזור מדהים ביופיו , והלוואי שהיינו יכולים לטייל בו כמו שצריך. לצד הנופים היפים,
ראינו גם מלא שכונות עוני בדרך, בתים הרוסים, עזובה והזנחה. מראות שאנחנו לא
מכירים מהמקומות בהם טיילנו עד עכשיו. נראה שנזקי "סופת קטרינה" עדיין
נראים בשטח.
הגענו לניו אורלינס לקראת הצהריים.
עכשיו כבר היה ממש חם – 5 מעלות. חיפשנו קמפ שבו נוכל להיות ביומיים הקרובים. הקמפ
שנמצא בתוך הרובע הצרפתי היה מאד מאד יקר – 90$!!! ללילה. זה ממש, אבל ממש לא
בתקציב שלנו. החלטנו לחפש מחוץ לרובע ואכן מצאנו משהו לא רחוק – רק 5 מייל מהרובע
הצרפתי. הגענו לשכונה שכבר ידעה ימים יפים יותר. נכנסנו לקמפ שכבר ממבט ראשון נראה
לנו חשוד בלשון המעטה...קיבל את פנינו אחד התושבים בקמפ, כנראה העוזר של הבעלים,
ואמר לנו שנתמקם באחד המקומות הפנויים. "תרגישו בבית", הוא אמר, ואנחנו
מיהרנו למצוא מקום פנוי. התחברנו לביוב ולחשמל: הביוב עשה לנו צרות והתחיל
לעלות...(מכיוון שניו אורלינס נמצאת בפועל מתחת לפני הים, למדנו שכל נושא הביוב
והקבורה, אינם עניין פשוט) אז מיד עברנו לסייט אחר. בינתיים הילדים התחברו
לאינטרנט ואני פצחתי בשיחה עם השכנה: אשה חסרת כל (וגם חסרת שיניים) שסיפרה לי
שמאז "קטרינה" היא חיה עם בעלה בקמפ הזה...ממבט שני ומעמיק יותר – שמנו לב
שכל הקרוואנים במקום הזה היו יד שניה ומטה...זה בכלל לא היה קמפ של מטיילים אלא של
כל מיני הומלסים שאיבדו את רכושם והתמקמו במקום העזוב הזה (כמאמר אסי וגורי,
שהילדים מצטטים אותם, הרגשנו שהגענו לתחתית וש"השכנים שלנו בבניין הומלסים")
ואז חגי ואני הלכנו לבדוק את המקלחות וחדר הכביסה, או יותר נכון את
ה"חור" שפעם היתה בו מקלחת – זה לקח לנו בדיוק שניה להודיע לילדים
שעוזבים את המקום הזה. למזלנו, הספקנו לנצל את האינטרנט כדי למצוא קמפ אחר במרחק 4
מייל משם. התקשרנו והזמנו מקום, התקפלנו ועפנו משם. זאת היתה הפעם הראשונה
(ומקווים שגם האחרונה) מאז שהגענו לארה"ב שראינו דבר כזה. מאד מאד לא
אופייני. אין לי מושג איך קוראים למקום הזה. פשוט ברחנו משם.
למזלנו הרב, המקום החדש שאליו הגענו
היה גן עדן, מופת ודוגמא לקמפ קרוואנים. מדובר בקמפ חדש יחסית שמשמש גם כמרינה
לבעלי סירות. מסתבר שהקמפ יושב על אחד הנהרות שמקיפים את ניו אורלינס. המקום
מטופח, שמור היטב ומקסים. שילמנו 40$ ללילה אבל זכינו לכבלים, אינטרנט חופשי,
מקלחות מפנקות, "סיירת" שאוספת את הזבל מפתח הקרוואן וגולת הכותרת –
שאטל לרובע הצרפתי – 6$ למבוגר אבל הילדים בחינם. בשעה 15:30 סיימנו להתארגן,
השארנו את הילדים בקרוואן ורצנו לשאטל של 15:45 לבילוי זוגי בעיר ניו אורלינס.
התלבשנו טוב טוב – בכ"ז רק 5 מעלות – וכעבור 10 דקות היינו ברובע הצרפתי,
נהנים מהעיר אבל במיוחד מהלבד והשקט...
דבר ראשון נכנסנו למסעדה, מתים כבר
לטעום מהמעדנים הקריאוליים ומפירות הים...היה בסדר, לא יותר. לא נפלנו ולא
התעלפנו. אחר כך התחלנו להסתובב ברחובות הצרים, הגענו עד למזח ולכיכר השוק. עצרנו
בדרך במרכז המידע לתיירים לבדוק מה אפשר לעשות בעיר וסימנו מקומות שנרצה לחזור
אליהם עם הילדים למחרת. ישבנו לאכול את הקינוח - סופגניות "באניינ'ס" בבית הקפה
המפורסם "לה-מונד" (מצטערים – שוב, לא התעלפנו...) ואחר כך פנינו לעבר
רחוב בורבון המפורסם. בניגוד לרחובות האמריקאיים הפתוחים, פה הרחובות הרבה יותר
צרים ומזכירים את הבנייה בסגנון הצרפתי והספרדי. נראה שבימי חום וקרנבל
("המרדי גרא") יש פה אוירה מדהימה. אך בשאר ימות השנה המקום די עלוב,
מזכיר במשהו קצת את דרום תל אביב (ולא לחיוב). התחושה שלנו היתה כאילו מנסים למכור
פה "אוירה" בכוח...לא התרשמנו. בעת הליכתנו ברחוב, ראינו לפתע מספר זקנות
(שעוד טרם הבינו שזמנן עבר), זורקות שרשראות חרוזים לכל עבר כמנהג המקומיים בתקופת
ה"מרדי גרא". חזרנו להסעה, קצת מאוכזבים מהמקום, ועם זאת מלאי ציפייה
לתגובתה של נגה כשתקבל את השרשרת...נגה כמובן התלהבה בטירוף...
למחרת בבוקר , בשעה 10:00, עלינו עם
הילדים על השאטל, מקווים לחוות ניו אורלינס אחרת ממה שחווינו בלילה. לשמחתנו, היה
מזג אויר נעים, השמש יצאה ואפילו היה חמים לעיתים. הסתובבנו עם הילדים קצת ברחובות
ואחרי סיבוב קצר יואב זיהה מרחוק את השלט של הנשיונל פארק. ידענו שיש במקום מרכז
של רשות הפארקים רק שלא ידענו בדיוק את מיקומו. נכנסנו למקום ומיד התפנינו לעבוד
על חוברות הריינג'ר. הפעילות במרכז הזה היתה מאד מאד נחמדה ומעניינת במיוחד: למדנו
על שודד הים המפורסם ג'ון לאפייט שהיה דמות שנויה במחלוקת – מצד אחד, נהג לסחור
בעבדים ולהבריח סחורות גנובות בדלתא הענקית שבלואיזיאנה, אבל מצד שני עזר
לאמריקאים במלחמתם מול הצרפתים. כמו כן, למדנו על התרבות הקריאולית, על המאכלים
הייחודיים וכמובן על מוזיקת הג'אז שנולדה בעיר הזאת. לאחר כשעה, יצאנו "חמושים"
בבאדג' נוסף לאוסף הממש מכובד ומרשים שכבר יש לילדים. משם פנינו לכיוון הנמל,
ראינו את הספינות והמשכנו לכיוון הכיכר המרכזית. בדרך נכנסנו לחנות שהיא מעין בית
חרושת לסיגרים – ראינו ולמדנו כיצד מכינים את הסיגר, איך מגלגלים את עלי הטבק. אחר
כך המשכנו להסתובב ברחובות בין הגלריות הרבות, חנויות יד שנייה ומזכרות לתיירים.
הפעם, בניגוד ללילה, התפעלנו מהמרפסות היפות, מהצמחייה המקסימה ובייחוד מצמחי
המטפס ש"נזלו" מהמרפסות עד לרחוב. בין לבין, נהנינו מהדמויות והטיפוסים
הצבעוניים שיש בעיר הזאת ומהופעות הרחוב הנחמדות. בשעה 16:00 , כשכבר נהיה קר, חזרנו
לשאטל, עייפים ורצוצים. היה יום מהנה מאד. ניו אורלינס באור יום ובשמש היתה יותר
יפה ונחמדה מאשר בערב הקודם. המסקנה שלנו – חוויית ניו אורלינס היתה יכולה להיות
אחרת לגמרי אם הטמפרטורות היו בסביבות ה-40 מעלות עם לחות של 100%...את אחה"צ
בילינו בקמפ בכביסות ומנוחה... (כביסה ומנוחה? סוג של אוקסימורון...ובכל זאת, יש
משהו מרגיע בידיעה שכל הכביסה נקייה ואפשר להתחיל לאגור לכלוך מחדש. עניין של שתי
דקות בערך..).
לאחר יומיים בניו אורלינס אנחנו ממשיכים בדרכנו
אל עבר פלורידה. בדרך, אנחנו חוצים את המדינות לואיזיאנה, מיסיסיפי ואלבמה. הנסיעה
כולה היא על כביש שבנוי בעצם על עמודים. מכיוון שכל האיזור הזה הוא חיבור בין הים לנהרות
ונביעות מים אינסופיות, הקרקע היא שילוב של מים, ביצות ואדמה. הכבישים לא יכולים להבנות
על הקרקע ולכן אלפי קילומטרים בנויים על עמודים שתקועים בתוך הביצה. המראה הוא של גשר
ענקי ואינסופי שנמתח על פני כל האוקיינוס. ואכן, נסענו קרוב לשעתיים על הגשר הזה...אמנם
הגשר נמוך אבל הוא עובר ממש באמצע המים. המראה פשוט עוצר נשימה. הטבע מדהים ועוצמת
הבנייה מדהימה לא פחות. חולפים על פני לואיזיאנה ונכנסים למיסיסיפי. מראות המים
מכל עבר ממשיכים. עכשיו אנחנו יורדים מהכביש הראשי ומחליטים לנסוע בדרכים צדדיות
ממשך בסמוך לחופי הים. עולים על כביש 90 הנופי: חוצים את העיירות
המקסימות waveland, pass
Christian – בשתיהן חופי
ים מדהימים ביופיים. ממש מזכיר את הקריביים. ולמרות היופי והפוטנציאל התיירותי
העצום – הכל כל כך נטוש! מה שעלה לנו בראש - "זה לא כל כך נעים לראות ים
סגור...". ממש עצוב לראות כאלה מקומות יפים שאין בהם נפש חיה. היינו לבד על
הכביש. וכל הזמן הזה שאנחנו נוסעים – קפוא קפוא קפוא!!! גם כשכבר יוצאת השמש,
עדיין קררררר. אחר כך חזרנו לכביש I-10 ונכנסנו למדינת
אלבמה. את אלבמה אנחנו חוצים ממש בקצה הדרומי שלה כך שתוך שעה נסיעה בתוכה, אנחנו
נכנסים לפלורידה. הללויה!!! נרשמו שאגות התלהבות ושמחה ברגע זה. המקום הראשון אליו אנחנו מגיעים הוא העיר פנסיקולה,
ממש בקצה הצפון מערבי. מתמקמים בחניית lowe's אחרי יום שלם של נסיעה. בלילה
הזה נרשמו בפנסיקולה מינוס 7 מעלות!!! לא ייאמן!!! אבל ממחר כבר יתחיל להתחמם. כך
לפחות אנחנו מקווים. זהו, חוויות מפלורידה בפוסט הבא.
איזה כיף!! לראות את פלורידה בפוסט!! זה כאילו אנחנו מתקרבים אליכם לאט לאט..
השבמחקאני נקרעת פה..
שמחה שהגעתם לארצות החום ושופר מצב הרוח. אפילו הדיווח שלך על הבריחה מהקור מעניין ומצחיק כרגיל כייף לקרוא. מקווה שבשבועות הבאים בהם תבלו בפלורידה תצליחו לספוג נופים וחוויות דרומיות. הכי חשוב תעשו טובה תמצאו קמפים עם אינטרנט טוב כדי שנוכל גם לדבר כראוי. ילדים המון נשיקות לכם ביי.
השבמחקוואו, לא יאמן הקור במקומות כל כך דרומיים! מדהים.
השבמחק