חוויות מפורט דיוויס - ה"מבצר" ומצפה הכוכבים

שבוע (וקצת) עבר מאז הפוסט האחרון. בפעם האחרונה שכתבתי הגענו לפורט דיוויס, מקום נטוש ובודד כמעט על גבול מכסיקו, עיירה נידחת באמצע המדבר. ובכל זאת היה משהו מקסים במקום הזה. העיירה נמצאת במרחק 60 מייל מהכביש הראשי (שגם הוא מרוחק מיישוב ציויליזציוני בערך עוד שעה נסיעה...). כדי להגיע אליה, חוצים מדבר שומם לגמרי, כאשר מפעם לפעם רואים איזושהי חווה נידחת באמצע הכלום. זה מדהים איך שאנשים חיים פה.

 הגענו לפורט דייויס דרך חוויות שקראנו בבלוגים של משפחות אחרות שעשו טיול כמו שלנו. אחרת, אין סיכוי בעולם שהיינו מגיעים לכאן. גם אנשים מקומיים שפגשנו אחר כך בהמשך ושמעו שבאנו מפורט דיוויס – לא היה להם בכלל מושג שיש מקום כזה בטקסס... בכל אופן, המטרה המרכזית שלשמה הגענו היא מצפה הכוכבים שנמצא במקום. על הדרך, ראינו שיש פה גם פארק ששייך לרשות הלאומית של הפארקים – מסתבר שפורט דיוויס זהו אתר לאומי בעל חשיבות ומשמעות הסטורית בהסטוריה האמריקאית. פה לחמה פלוגה של חיילים שחורים (בפיקודם של קצינים לבנים), אשר במסגרת ה"בהלה לזהב", הגנו על הגבול ושמרו על הדרך המובילה מערב, מסן אנטוניו לאל פאסו. Bufflo soldiers – זה היה כינויים של החיילים השחורים ששירתו פה (ועל שמם שירו המפורסם של בוב מארלי) וסבלו מתנאים מחפירים, השפלה ועבדות. נכנסנו לפארק היישר למרכז המבקרים ולקחנו את חוברות הריינג'ר. החוברות האלה – פשוט תענוג. איזה רמה גבוהה ואיזו רצינות. מעבר לעובדה שהילדים לומדים דברים חדשים, אלו הם שעורי האנגלית שלנו (שבהם הילדים משתפרים מיום ליום, וכבר לא ייאמן איך שהם מדברים וכותבים וקוראים) וגם שעורי העשרה בהסטוריה, גאוגרפיה, ארכיאולוגיה, אקטואליה ומה לא...

חוברת הריינג'ר שהילדים קיבלו הפעם, "חייבה" אותנו לעבור בין כל המבנים שבאתר: חדר קצינים, חדר אוכל, בית החולים, כלא ועוד ועוד. בכל ביתן אליו נכנסנו התבקשנו למצוא פריט מהתצוגה ולענות על השאלות המתאימות. הסתובבנו באתר המשוחזר (שלי הוא מאד מאד הזכיר את חצר טרומפלדור...) ולמדנו את הפרק הזה בהסטוריה. היה מעניין. זאת הפעם הראשונה שלנו, בעצם, שאנחנו נמצאים בפארק לאומי הסטורי. עד עכשיו, כל הפארקים שבהם ביקרנו עסקו בחי ובצומח של האיזור ובתופעות הגיאולוגיות שבפארק. פה, סיירנו בפארק שעוסק בבני אדם. זה היה שינוי מרענן ומלמד. להגיד שנהננו? הילדים אמרו שזה המקום הכי עצוב שהם היו בו – אפילו יותר עצוב מטומבסטון. היה קפואאאאאאא! רצינו למות מרוב קור ופשוט רצנו ממבנה למבנה, מחפשים טיפת שמש להתחמם ללא הצלחה. המקום עצמו היה די נטוש ונטול חיים. לדברי הריינג'רית, רק לקראת ה-4 ביולי המקום מתעורר לחיים ואז יש הרבה מטיילים במקום. בסופו של דבר, לאחר שעתיים סיימנו את המטלות. נכנסנו להשבעה וקיבלנו גם תג וגם פאטץ – הפאטץ הכי יפה עד עכשיו. הילדים סיכמו שלפחות היה שווה בשביל הפאטץ. יובל כמובן אמרה שהיתה מוותרת...

לאחר הביקור בפארק, נפרדנו לשלום מהעיירה פורט דיוויס והתקדמנו לעבר מצפה הכוכבים הקרוב לעיירה – Mcdonald observatory. יואב ונגה התלהבו מהשם של המקום...הזכיר להם את ארוחת הצהרים האהובה עליהם. המקום, בניגוד לפלנטריום שאנחנו מכירים מהארץ, הוא מתקן ממשי לצפייה בכוכבים ובגלקסיות רחוקות. מצפה הכוכבים הזה משמש את המחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטת יוסטון, וסטודנטים מהמחלקה מגיעים למקום לתקופות מחקר ולימודים מעשיים. הגענו למקום בשעה 14:00, בדיוק מוכנים להדרכה על השמש והמערכת הסולרית. הבחורה בכניסה אמרה לנו שזאת fantastic presentation of the sun"! ". מלאי התרגשות נכנסנו לחדר גדול עם מסך מרשים ועוד 5 אנשים נוספים, והיינו בטוחים שזאת הולכת להיות חתיכת מצגת....ואז נעמד מולנו אחד האסטרונומים של המצפה – עוד נחזור אליו בהמשך – והתחיל לדבר. ודיבר ודיבר ודיבר ודיבר....ה-presantation – התגלתה כהרצאה! מדי פעם הוקרנו כמה שקופיות של השמש אבל בגדול – זאת היתה הרצאה! של 45 דקות!!! עם יואב ונגה בקהל.....האמת, הם סבלו ממש בשקט והתנהגו למופת. חלק מהדברים שנאמרו היו מעניינים, היתר – אין לי מושג. באיזשהו שלב איבדתי אותו. ההרצאה היתה ברמה כל כך גבוהה, כל כך אקדמית והיא התאימה לאנשים שבאמת חיים את הנושא , אוהבים אותו ומבינים אותו. ממש לא מיועד לתיירים כמונו שבסה"כ רצינו לראות את השמש...

לאחר 45 דקות יצאנו מהחדר וניגשנו שוב לבחורה שמכרה את הכרטיסים. אמרנו לה שזה היה קצת מאכזב ושבכלל הגענו לכאן כדי לראות את הטלסקופ הגדול וקצת כוכבים...מכיוון שכעת שעות אור, הבנו שכוכבים וירח כבר לא נראה אבל בכ"ז חשבנו שיהיה נחמד לראות את המכשירים הענקיים. הבחורה הודיעה לנו שאין לנו מה לדאוג. הסיור לטלסקופ מדהים, הילדים יהנו – "זה ממש סיור למשפחות" והם אפילו יוכלו לגעת במכשירים ולהזיז אותם. איזה יופי! חשבנו שזאת תהיה חווייה מתקנת לילדים אחרי ה"נפילה" של מצגת השמש. הלכנו למגרש החנייה ושם לקחנו את השאטל המוביל למבנה בו מותקן הטלסקופ – השלישי בגודלו בצפון אמריקה.

בשאטל פגשנו את הנהג – אותו בחור שדיבר ודיבר ודיבר קודם לכן בהרצאה... מיד הבנו שהוא המדריך גם בחלק הזה של הסיור וקיווינו מאד שלא ידבר כל כך הרבה גם כאן. תקוותינו התבדו מהר מאד....נכנסנו למבנה הענקי בו שוכן הטלסקופ – מראה באמת מדהים שהצליח לגרום לכולנו להתפעל למרות שבשלב הזה כבר היינו קפואים ברמות אחרות...המקום מאד גבוה ואין בו חימום בכלל כדי לשמור על טמפ' קבועה למכשירים. הצטופפנו ליד המכשיר, המדריך שלנו עשה כמה "הצגות" – הזיז את הטלסקופ, פתח את התקרה, הזיז את הרצפה – כל אלה גרמו לנו להתפעל ולהשתאות לנוכח הדבר המדהים הזה. באיזשהו שלב הוא באמת גם שיתף את הילדים ויובל ונגה זכו ללחוץ על השלט והיתה שמחה גדולה. כל זה לקח בדיוק 10 דקות. לנו זה ממש הספיק. הבנו את הרעיון ומבחינתנו הסיור יכול היה להסתיים פה בשיא! אבל אז, המדריך שלנו, שכנראה מאד משעמם לו בתפקידו, התחיל עוד פעם לדבר. הפעם הוא מצא לנכון להרחיב על כל עדשה וכל חתיכת ברזל במכשיר. וככה עמדנו לנו קפואים גמרי, בטמפ' של 2-3 מעלות, וסובלים...ממש סובלים....לא היה איפה לשבת, הילדים היו חסרי סבלנות – ובצדק – ואנחנו רק ניסינו לשמור על השקט ושלא יהיו פדיחות. שוב, היו דברים מעניינים אבל ממש לא ברמת התייר הממוצע. עמדנו שם קרוב לחצי שעה!!!! ואז חזרנו סוף סוף לאוטובוס החם. כעת, המדריך – שבשלב הזה כבר עיצבן אותנו ממש וזכה לכינויי "חיבה" וברכות – הודיע שנוסעים לטלסקופ הנוסף במצפה. רצינו למות. נכנסנו למבנה השני – הפעם הלובי של המצפה היה מחומם ואנחנו פשוט נשארנו שם, אפילו לא טרחנו להכנס לראות את הטלסקופ השני. תודה לאל שהפעם המדריך דיבר רק רבע שעה....לאחר שסיים לחפור חזרנו למרכז המבקרים וטסנו מהר לקרוואן. חייבת להגיד שבהתחלה עוד היו לנו התלבטויות – במקום נערכה באותו לילה "מסיבת כוכבים" – אירוע גדול שבו הקהל זוכה לראות את הירח והכוכבים בצורתם הכמעט טבעית ביותר. הטמפ' הצפויות לאותו לילה היו מינוס 5 מעלות. לכן, הבאסה הכללית מהסיור במצפה ושילוב עם הטמפ' הנמוכות - ברוב קולות, הוחלט לוותר.

כשנכנסנו לקרוואן השעה היתה כבר קרוב לחמש אחה"צ! כולנו היינו קפואים ומורעבים. הדלקנו מהר חימום והתחלנו להפשיר. במקביל הכנו אוכל ותוך כמה דקות הילדים ישבו מול "הפיג'מות", טרפו את האוכל וחגי ואני התיישבנו ליד ההגה והתחלנו בנסיעה ארוכההההה לכיוון העיר בנדרה. התכנון היה לישון איפשהו באמצע הדרך. עצרנו לארוחת ערב קלילה וסידורי שינה באיזושהי חנייה בדרך (זאת היתה חנייה של חדר מיון באיזשהו בית חולים...), תדלקנו, ועל הדרך קנינו כרטיס הגרלה ללוטו – כמובן שאפילו מספר אחד לא היה לנו – והמשכנו בנסיעה. לאחר קרוב ל-600 ק"מ הגענו בשעה 12 בלילה לחניית lowe's הריקה לגמרי, בעיר kerville המרוחקת מבנדרה רק כ-50 מייל. נפלנו למיטה. חוויות מבנדרה בפוסט הבא.